גירושין טובים?

1.8.2015

גירושין טובים ? / מאת עו"ד גיורא אלוני, מגשר

אין גירושין טובים! כך קובעת Dr. Lynne C. Halem[1]. גירושים הינם אירוע עצוב ובשום מקרה אינם יכולים להיות מתוארים כ"טובים". הגירושין עצמם הינם, כמעט בכל מקרה, אירוע קשה שכרוך בתחושת אובדן, חרטה וחשש מפני העתיד לבוא.

אם כך, כיצד גירושים יכולים להיות טובים[2] ?

התשובה לכך, שלא הגירושין כאקט של פירוק חיי הנישואין הם "טובים", ובאומרנו כך, אנו מתייחסים לאותם זוגות, שבוחרים לסיים את הנישואים שלהם באורח מכובד, בהתבסס על הסדרים שהינם הוגנים לשני הצדדים ולילדיהם והאפשרות להגיע לגירושין כאלה הינה אך ורק בדרך של הליך גישור.

במסגרת הליך זה, הצדדים לומדים לארגן את סדרי העדיפות שלהם, להעלות את דאגותיהם ואת הצרכים שלהם. הם פועלים יחדיו בכדי לשרטט הסדר, שיותיר כ"א מהם כאדם שלם והחשוב ביותר משרת באופן הטוב ביותר את האינטרסים של ילדיהם. הסדרי הגישור אמורים להיטיב עם שני הצדדים בהיותם מבוססים על הבנת התנאים הכלכליים של כ"א מהצדדים בהווה ובעתיד, ככל שניתן לחזותו, וכל אלה בהכרח בתוך גבולות החוק.

גירושים טובים, איפוא, הינם גירושים שמתבצעים כתהליך של פתרון בעיות, באשר לצרכים והיכולות התקציביות של הצדדים והשלכותיהן העתידיות עבורם ובעיקר, עבור ילדיהם. העניינים "הטכניים" הללו נפתרים תוך שהצדדים נותנים מקום לרגשותיהם לבוא לידי ביטוי , כך גם ביחס למחשבותיהם ומכאוביהם.

השינוי המתרגש ובא עליהם הינו קשה ובלתי נמנע, ובתהליך הגישור ניתנת מחשבה ביחס לעתיד וכיצד להתמודד אתו, כמעין מפת דרכים לחיים העתידיים. אלה הם גירושים "טובים".

ואם זה כל כך טוב – מדוע זה לא קורה?

מדוע, ולמרבית התמיהה, בעיקר נשים, נמנעות מגירושים בהליך של גישור? הרי אין לטעון שנשים מתנגדות להשגת הסדרים במשותף או נמנעות מהליך שבו יש מקום להבעת רגשות וביטוי עמדות ורעיונות או שנשים אינן נוטות להליך של פתרון בעיות במשותף.

הסיבות לתופעה שתוארה כאן, נעוצות, ככל הנראה, הן בפסיכולוגיה הנשית והן בסיבות סוציולוגיות. נשים, לעיתים, נוטות להאמין שהליך הגישור כמוהו כצמח טורף, שנראה יפה, מושך ומפתה, אבל פעם התקרבת אליו,  הוא איננו אלא מלכודת, שנפילה בה תוצאותיה הן קטלניות.

קרובי משפחה וחברים הם השליחים מכוח עצמם שיוצאים להגנתה של האשה המתגרשת, ומזהירים אותה מפני הליך הגישור שתוצאותיו עבורה יהיו הרסניות והסדרי הגישור המתיימרים להיות פתוחים והוגנים, יותירו אותה מקופחת ובעיקר, תפגע משמורת הילדים בתמורה להסדרים כספיים כלשהם. מחרחרי המדון הללו יציעו למתגרשת "לדפוק אותו ולהוציא ממנו כל פרוטה אפשרית". ומה אם האשה האומללה איננה בעל אופי לוחמני או שאיננה מעוניינת בקונפליקט חזיתי עם בעלה? אז יציעו לה, המיטיבים כך לעוץ, שתשכור לעצמה גלדיאטור, דהיינו, עורכי דין המתמחים ומתפרנסים ממלחמות אלה.

בין אם האשה תאמץ עצות אלה ובין אם לא, הן מהוות גורם לחץ נוסף עליה ובעיקר לחץ מכביד מתמיד ועקשני. האשה צריכה להתמודד עם שיחות טלפון, אב או אם, המסבירים לה ללא הרף עד כמה בחירתה בהליך גישור הינה שגויה. והדבר האחרון שהאישה זקוקה לו באותה תקופה, הינו בזבוז של אנרגיה וכוחות נפש בכדי להדוף את הטענות הללו, להסביר ולתמוך בהחלטותיה ולחוש שוב בת עשרה. בתקופה זו האשה זקוקה לתמיכה ולא למנבאי קיצין.

אולם השאלה האמתית שצריכה להישאל בהקשר הזה, האם אכן הליך הגישור  מותיר את האשה חסרת ישע, האם היא יוצאת ממנו וידיה על ראשה משום שבחרה במסלול "הנחמד"?

ובכן, זאת לדעת. הליך הגישור יכול שיהיה הליך של קבלת החלטות במשותף, אולם הוא בשום מקרה איננו הליך, שבו זכויות חוקיות מוקנות והחוק עצמו נרמסים בשם התקשורת ההדדית ושיתוף הפעולה. הצדדים לגישור, בשום אופן, אינם מוותרים על ייעוץ משפטי. החוק חי וקיים בהליך הגישור. מה ששונה הינה הגישה, ההדגשים והמיקוד. בגישור הצדדים מתרכזים ברווחתה של המשפחה גם לאחר הגירושין וכיצד לייצר מסגרות חיים חדשות לטובת כל החברים בתא המשפחתי. התוצרים של העשייה הזו הם רבים, שונים ומגוונים וכל זוג מייצר לו את הפתרונות המתאימים לו. לביהמ"ש אין לא את הכלים, לא את האפשרויות ולא את הנטייה לעשות זאת בעבורם והוא גם איננו ערוך בכדי לייצר פתרונות אינדיבידואליים שכאלה. ביהמ"ש פועל במסגרות החוק בלבד, ואין בו מקום לרגשות רעיונות חדשים וטיפול בעתיד. זו גם הסיבה שהסדרי הגישור מתקיימים ומחזיקים מעמד זמן רב יותר מהכרעות שיפוטיות במקרים ובמצבים דומים.

התוצאה מכך היא שהצדדים לגישור מגיעים לרמה גבוהה בהרבה של סיפוק רצונותיהם ושאיפותיהם והדבר נכון ביחס לנשים כמו גם ביחס לגברים. הרי יש לדעת, שכאשר ישנם ילדים בני הזוג לעולם אינם מתגרשים ומנתקים מגע לחלוטין. באווירה של שיתוף פעולה  –  לעולם יצאו הילדים נשכרים למרות הטראומה של הגירושין.

האחריות המוטלת לפתחו של המגשר היא להבטיח, בין יתר, שהגבר והאישה מגיעים ליצירת ההסדר ביניהם, כשהם יודעים ומתודרכים היטב באשר לזכויותיהם החוקיות, ולגמרי מבינים ומודעים לבחירות שלהם, תעשינה, מתוך הכרה של מגוון הבחירה והאפשרויות העומדות לרשותם והם יבחרו מתוכם באופן מושכל. מאידך, באחריות הצדדים לייצר הסדרים המבוססים על ידע  והבנה, שיספקו להם תמיכה הוגנת בהמשך הדרך.

העצמה ככלי העיקרי שעומד לרשות המגשר בכדי להשיג את התוצאות הללו

 

אחד האמצעים שבידי המגשר להתגבר על הססנותם של נשים בעיקר, מלהשתתף בהליך של גישור כשהן מתגרשות, הינו העצמתן. להעצמה שכזו יכול שיהיו זקוקים גם גברים בעת גירושיהם, אבל  בד"כ

החרדות היותר גדולות הן מפני העתיד והן מפני ההליך עצמו הינן מנת חלקן של נשים.

העצמה זו אין משמעותה עידודם של מי מהצדדים להיות תוקפניים יותר, ששים אלי עימות, עקשניים יותר או יותר דעתניים. העצמה במונחים של גישור פירושה התפתחות אישית ומציאת האישיות השלמה והבוגרת של הצד המועצם ע"י המגשר. המועצם מוצא בתוך עצמו, באישיותו בטחון עצמי, עוצמה ואופי ורוכש לעצמו כשירויות שהיו חבויות או מודחקות אצלו.

התפתחות אישית זו אינה מתרחשת בין לילה והיא איננה בהכרח תוצר טבעי של הגישור. אלא שאחת מהמיומנויות של  המגשר הינה ליצור את התנאים לכך, שכן העצמתו של צד איננה מסתכמת בעידודה, אלא באה לידי ביטוי בעיקר בתהליך של הטיפוח שלה.

להמחשת הדברים Dr. Halem מביאה סיפור גישור אחד, שבו מדובר היה בזוג שהיה נשוי במשך 30 שנה, הורים לשני ילדים בוגרים, שעסוקים בבניית הקריירה המקצועית שלהם והינם עצמאים כלכלית. הבעל הניח שהוא ואשתו, משהגיעו לשלב הזה בחייהם, חופשיים מדאגה לילדיהם, יצאו למסעות לטיולים וחופשות ללא דאגות, שעה שלאשתו היתה תפיסה אחרת לגמרי של העתיד. היא חפצה בחיים ובזמן, שמעולם לא היה לה, לעצמה. זמן שאיננו תחת מוסרות חיי הנישואים, היא חפצה להיות משוחררת, בקיצור, היא רצתה להתגרש.

כאשר הבעל הגיע לתובנה, ששום יעוץ זוגי ושום הטפות מעומק הלב, לא ישנו את החלטתה של אשתו ולא יחיו שוב את חיי הנישואין שלהם, הוא מגיע להסכמה עם אשתו לפנות להליך של גישור, שמציע את המסגרת היותר מתאימה לסיום נשואיהם. ההליך יהיה כרוך בהוצאה פחותה ויעורר פחות מדנים ויעניק להם את היכולת להשפיע ולעצב את הסדר הגירושין.

מתחילת הליך הגישור, הסתבר בברור, שהאישה למרות רצונה בחרותה ובעצמאותה, אין לה לא מושג ולא הכישורים להעריך את האפשרויות הכלכליות שעומדות לה. היא היתה נחושה להישאר ולגור בבית המשפחה ולהמשיך לספק לילדיהם מקום, שאליו יוכלו לחזור ולהתגורר בחופשות ובחגים. עבור האשה –  חירות נתפסה כחיים עצמאיים, לבד, ללא עול של בעל ומשפחה, אבל להיוותר עם אותם אמצעים, שעמדו לרשותה בתקופת הנישואים. האישה אמנם עבדה בחברה קטנה כעוזרת אדמיניסטרטיבית למנהל החברה, אלא שבמשרתה זו היא היתה רחוקה מלהשתכר די כסף בכדי לכלכל הן את תחזוקת הבית והן את עצמאותה.

הבעל, לעומת זאת, הינו מהנדס ומרוויח למעלה מ- $180,000.00 לשנה. הבעל הבין היטב שאשתו זקוקה לתמיכה כלכלית וכי חלה עליו החובה לספק לה עזרה שכזו, למרות הפגיעה בו עקב החלטתה של האישה לסיים את חיי הנישואים שלהם. לטענתו, כפי שעלה בהליך הגישור, הבית חייב להימכר, שכן, אין זה מעשי או אפילו אפשרי עבור האישה לשמור את הבית ולתחזק אותו. לבד מזאת, הוא רצה לרכוש לעצמו בית או דירה ולצורך זה הוא רוצה את חלקו בבית ולכן הוא הציע למכור את הבית ובכסף שיתקבל מהמכירה כל אחד מהם יקנה לעצמו דיור בר השגה.

האישה טוענת שהיא השקיעה מאמצים רבים בארגון וסידור בית המשפחה, טיפחה את הגינון סביבו, השקיעה זמן ואנרגיה בחיפוש ורכישה של חפצים ועתיקות במכירות מזדמנות במקומות שונים, בכדי להיטיב את חזותו של הבית והיא זו שהשקיעה בעיצוב הבית ובהגדלת ערכו. היא טענה שהיא קשורה לבית מבחינה רגשית מכדי להסכים למכירתו, ובכלל הבית נועד גם למקום שבו הילדים מתכנסים בחופשות ובחגים.

מכח טיעונים אלה, הבעל הסכים להשהות את מכירת הבית ולאפשר לאישה להמשיך ולהתגורר בו במשך שלוש שנים, שלאחריהן הבית יימכר והתמורה עבורו תחולק ביניהם באופן שווה. האישה העלתה הצעה נגדית לפיה היא תוותר על המחצית שלה מהזכויות הפנסיוניות של הבעל, עבור חלקו בבית. הבעל יודע שזו איננה החלטה נבונה כלכלית מצד האשה ומכל מקום הוא מעוניין במזומנים בכדי לרכוש לעצמו בית ולא זכויות פנסיוניות, שאינן בנות מימוש באותו זמן, אבל הוא הסכים להצעתה של אשתו.

לכאורה, הושגו ההסכמות הדרושות לעריכת הסדר גישור. הקושי נעוץ בכך, שבשלב זה, המגשר ער לכך ומבין שעדיין לא התחוללו ההתפתחות הנפשית והשינוי הרגשי אצל האשה, שיאפשרו לה הכרה טובה יותר של המציאות החדשה ומודעות לתוצאות ההסכם המוצע.

בהיותו מודע לדברים הללו, המגשר דורש מכל אחד מהצדדים לערוך תקציב מפורט, כאשר האישה כוללת בתקציבה את עלויות אחזקת הבית ואילו הבעל כולל בו את הוצאות דמי השכירות במגורים שאיתר לעצמו. בישיבת הגישור הבאה, האשה, שעבדה בהקפדה על פרטי התקציב שלה, הודיעה למגשר ולבעלה, להפתעתם, כי היא הגיעה למסקנה שהבית חייב להימכר. נכון, אמנם, שבהתחשב בתמיכתו הכספית של בעלה והכנסתה שלה, היא תוכל לכסות את עלויות אחזקת הרכוש, אלא שאז האמצעים שברשותה יושקעו בבית, דבר שלא יאפשר לה לפנות לחיים החדשים, שאותם היא תכננה לעצמה.

הבעל, שנדהם מיכולתה הפתאומית של אשתו לבחון את התקציב שעומד לרשותה, ולהגיע למסקנה, שהבית מחייב הוצאה בלתי פרופורציונלית להיקפו, הציע לחפש דרך שתאפשר לאשה להמשיך ולהתגורר בבית למשך שנה אחת. עצתו של הבעל היתה שהאישה תעשה שימוש, בתקופה זו,  בכישורי האסתטיקה שלה על מנת לשפר את חזות הבית, באופן שיעלה את ערכו, ובאופן זה שנת מגוריה בבית תהווה, למעשה, השקעה של הצדדים לשם הגדלת הערך שבידי כ"א מהם. לצורך זה הבעל יגדיל את תמיכתו בתחזוקת הבית.

הליך הגישור אפשר לאשה לחשוב במונחים לוגיים ומעשיים על הצרכים האמיתיים שלה. לראשונה מאז נישואיה היא היתה צריכה לערוך תקציב, ולשקלל לתוכו את ההוצאה שאחזקת הבית תחייב אותה, וגם את העלויות האחרות שהיא תצטרך לשאת בהן, בויתור על רמת החיים שלה ובעיקר על השאיפות האחרות שלה בחיי בחופש.

מה שאפילו חשוב יותר היא  העובדה, שלראשונה היא ראתה את בעלה באור חדש לחלוטין. הבעל שמעולם לא היה טוב בכל הנוגע להבעת רגשות כלפי בני משפחתו, מגלה רצון להושיט לה יד ולאפשר לה חיים חדשים. גם הבעל התפתח רגשית במהלך הגישור. הוא לפתע הבין שהוא ואשתו חיו בשני חיי נישואים מקבילים ושונים. הוא מעולם לא הבין שאשתו איננה מאושרת בחייה. הוא עבד עשר-שתיים עשרה שעות ביממה  ולא היה מעורב בחיי היומיום בבית. והתוצאה היתה שהוא ואשתו התנהלו בשני יקומים נפרדים ללא מודעות למחשבותיו ולתחושותיו של האחר.

הליך הגישור, כשלעצמו, איננו  המטרה, אלא השינוי האישי והעצמת האישיות שהצדדים חווים. תפקידו של המגשר הוא ליצור את הסביבה והתנאים להתהוותו של התהליך הזה אצל הצדדים. האישה בגרה די בכדי לשקול את העתיד שלפניה בעיניים פקוחות, מציאותיות ומעשיות, ואילו הבעל לראשונה נעשה ער באמת למצוקת אשתו במשך חיי נישואיהם וביחס לפרידה מהבית ושעה לה. הזוג הזה לא  רכש כישורים חדשים של הקשבה הדדית. הם רכשו מודעות ויכולת ליצור תקשורת. להקשיב האחד לשני ויחד לחפש פתרון לבעיותיו של כ"א מהם ולהגיע לתוצאה שטובה לשניהם. יחדיו הם הבינו, שלמרות שחיי הנישואין לא יוכלו להינצל, הם עדיין יוכלו לשמר ביניהם מידה של ידידות עבורם ועבור ילדיהם.



[1] Dr. Lynne C. Halem

Dr. Lynne C. Halem is the director at the Centre for Mediation & Dispute Resolution in Wellesley, MA.  Dr. Halem has worked in the mediation field since 1982. She is on the Family Dispute Service Panel of the American Arbitration Association and a past board member of the Divorce Center, Inc. Dr. Halem served two terms as President of the Massachusetts Council of Family Mediation. She has been featured in Boston Globe and Boston Herald articles on divorce mediation and has appeared on television and radio programs as an expert in the field of mediation and alternative dispute resolution.

 

Dr. Halem is a recognized specialist in family policy and family law with a masters degree from the University of Pennsylvania and a doctorate from Harvard University. She is the author of two scholarly books on divorce: Divorce Reform: Changing Legal and Social Perspectives (Free Press of Macmillan, 1980), a featured selection of the Lawyers' Literary Club, and Separated and Divorced Women (Greenwood Press, 1982), a Choice book of the year selection for academic excellence. She has served as a consultant to corporations in the public and private sectors and taught at various colleges and universities.

[2]  מאמר זה מבוסס על סדרת מאמרים שכתבה Dr. Halem   בין השנים 2010 – 2015.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.