בית המשפט העליון חוזר ומשריין את הסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק-דין

10.8.2016

 בית המשפט העליון חוזר ומשריין את הסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק-דין

פסק הדין שאליו אני מבקש להפנות את תשומת ליבם של עמיתי המגשרים, יצא אך לאחרונה (27.7.2016) מלפני ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט זילברטל – ע"א 7200/13 בראל נ קיבוץ שדות ים (נבו פד"י- 228   31/07/2016).

האמת ניתנת להיאמר, שאין בפס"ד זה חידוש הלכתי כלשהו, שלא עמדנו עליו בעבר. יחד עם זאת אני רואה לנכון להביא אותו בפני ציבור המגשרים משתי סיבות: ראשית, הפסיקה הקיימת בארץ בנושא הגישור הינה מצומצמת ביותר, וכדאי שלא נתעלם מהמעט הקיים בכדי שנמקם אותו בארון הספרים שלנו, ונדע שהוא שם. שנית, כאשר הלכה חוזרת ויוצאת מלפני ביהמ"ש העליון, היא מקבעת ומחזקת את ההלכות שהיו כבר ידועות לנו ומאפשרת לנו לנהוג בביטחון משפטי לאורה.

עובדות המקרה

 

המדובר הוא בערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שלפיו הוא דחה את תביעתה של המערערת, דקלה בראל, כיום בת 50, שנולדה בקיבוץ שדות ים ולוקה בשיתוק חלקי, עקב מינון יתר של ברזל, שקיבלה בהיותה בת שנתיים, ומוכרת מטעם המוסד לב"ל כנכה וכחסרת כושר עבודה בשיעור 100%.

בהיותה בת 18 הוריה של דקלה התגרשו והיא עברה לגור עם אמה בחדרה, שעה שאביה ושני אחיה המשיכו להתגורר בקיבוץ ביחד עם משפחותיהם. לימים דקלה נשאה לבעל, שאף הוא סובל ממגבלויו שונות. לאחר נישואיה העמיד הקיבוץ עבור הזוג ובתם בית מגורים מותאם למצבם ואף העסיק את דקלה, המערערת דכאן, בעבודה על פי יכולתה, עד שזו הסתכסכה עם רבים מחברי הקיבוץ ונאלצה לחזור ולגור, ביחד עם בעלה ובתה, בחדרה עם אמה, שם הם מתגוררים כיום.

בעקבות הליכים משפטיים שניהלה המערערת יחד עם הוריה נגד הקיבוץ, נפתח הליך גישור בין הצדדים, שצלח והסתיים בהסדר, שעליו חתומים הקיבוץ, המערערת, האב, האם והמגשרים ולפיו המערערת ומשפחתה יתגוררו סמוך למקום מגוריה של האם, שתלווה את המערערת ומשפחתה ותדאג לצרכיהם, וזאת כנגד תשלומים חודשיים, שהקיבוץ והאב ישלמו למערערת בסך 4,000 ₪ לחודש צמוד למדד וכל זאת עד הגיע המערערת לגיל 65. עוד הוסכם בין הצדדים, כי ההסכם מביא לסיומו כל סכסוך התלוי ועומד בין הקיבוץ לבין המערערת, ואף צד לא יעמוד על כל טענה כלפי משנהו.

להסכם ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, בה נכחו נציג הקיבוץ והאב בלבד. במהלך ישיבה זו שוחחה שופטת בית המשפט לענייני משפחה עם המערערת ועם האם טלפונית על-מנת לוודא כי השתיים הבינו את תוכן ההסכם, וכי חתימותיהן על ההסכם נעשו מרצונן החופשי. יובהר, כי, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, מהמערערת ומהאם נבצר להגיע לדיון מחמת נכותה של המערערת, ולכן נערכה עמן שיחה טלפונית כתחליף לנוכחותן. בשיחת הטלפון הצהירו המערערת והאם כי הבינו את ההסכם ושהוא נחתם ללא לחץ וללא כפייה. כאמור לעיל, המערערת והאם היו חתומות על ההסכם.

יש לציין, בהקשר זה, שמבחינת החוק, לא קיימת חובת נוכחות של הצדדים, כמו במקרה של קטינים או הסכם ממון, ודי במתן תוקף של פסק דין להסכם.

במשך 11 שנה הצדדים פעלו בהתאם להסדר הגישור, אלא שבשלב זה החלה המערערת לדרוש מהקיבוץ להשיבה כחברה בקיבוץ ולספק לה ולמשפחתה את כל צרכיהם ובכלל זהצרכיהם, הכלכליים, החברתיים, החינוכיים, התרבותיים, האישיים והבריאותיים. הקיבוץ דחה את דרישתה של המערערת בשל קיומו של הסדר הגישור ביניהם ואילו המערערת הגיבה בהגשת תביעה נגדו, שנדחתה בביהמ"ש המחוזי ושעליו הוגש הערעור דנא.

המערערת טענה כי,  כי סירובו של הקיבוץ לקבל אותה חזרה מהווה אפליה אסורה ופגיעה בכבודה, מאחר ששני אחיה התקבלו כחברים בקיבוץ לאחר שכל אחד מהם התגורר פרק זמן משמעותי מחוצה לו. ואילו הקיבוץ טען לעומתה שהסדר הגישור שנחתם בין הצדדים ושקיבל תוקף של פס"ד, מבטא את הסכמתם המפורשת של הצדדים לכך שהמערערת תתגורר מחוץ לקיבוץ, והקיבוץ יישא בהוצאותיה כמפורט בהסכם. לגישתו של הקיבוץ, משמעותו של ההסכם היא שהמערערת ויתרה על כל טענה נגד הקיבוץ, ובכלל זה על האפשרות לחזור להתגורר בקיבוץ, בכל מעמד וכי הצדדים נהגו בהתאם להסכם זה במשך תקופה של למעלה מעשור.

ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת באשר לפגמים שנפלו בכריתת ההסכם, כגון בגין העדר חתימה של המערערת והעדר הסבר על המשמעויותיו המשפטיות וקבע כי ההסכם נכרת מרצונן החופשי של המערערת ואמה.

ההחלטה בערעור

המערערת, בדיון בפני ביהמ"ש העליון, הוסיפה וטענה כי היא לא הייתה מודעת לתוכנו של ההסכם ולהוראותיו, וכי יכולותיה הקוגניטיביות המופחתות הקשו על המערערת להבין את הכתוב בהסכם ואת משמעויותיו.

עוד נטען, שנפל פגם בתוכן ההסכם עצמו, שכן הסכומים שנקבעו לתשלום למערערת אינם מספקים את צרכיה. לגישתה של המערערת, הסכום שנקבע לתשלום מדי חודש, העומד על כ-5,000 ש"ח נכון לעת הזו, אינו מכסה את הוצאותיה החודשיות, המגיעות לכדי 30,000 ש"ח, נוכח צרכיה הרבים הנובעים מנכותה, ובכללם שכר עבור מטפל צמוד למשך כל שעות היממה. ההסכם אינו מכיל כל פתרון לצרכי מחייתה של המערערת לאחר הגיעה לגיל 65.

אשר להסכמתן של המערערת ואמה לתוכן ההסכם, מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי היתה, שחתימתה של המערערת עליו מבטאת הבנה לאמור בו והסכמה לכך וזאת מתוך התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים ולביהמ"ש העליון אין יתרון על ביהמ"ש קמא בקביעת ממצאים אלה:

" איני רואה מקום להתערב במסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא בעניין הליך כריתת ההסכם, או בקביעתו לפיה ההסכם תקף ואינו ניתן לביטול, ככל שמדובר בהסכמתם הרצונית והמודעת של הצדדים לקיומו של ההסכם ולתוכן תנאיו".

ומכאן נביא כלשונה את עיקר פסיקתו של ביהמ"ש בערעור דידן:

" באשר לתוכן ההסכם, כאמור, המערערת טוענת שמחמת שיקולי צדק ומוסר יש לבטל את ההסכם, שכן תנאיו, ובעיקר הסכום החודשי שנקבע ופקיעת חובת התשלום בהגיעה לגיל 65, אינם מספקים מענה הולם לצרכיה. ואולם, על-אף שייתכן כי תנאי ההסכם אינם מטיבים עם המערערת, דין הטענה להידחות. קיים אינטרס ציבורי בקיום הסכמים, ובכללם הסכמים שנכרתו בגדרה של התדיינות משפטית, כאשר סופיות הסכם הפשרה ומימוש ציפיות הצדדים מההליך מאפשרים לבעלי-דין רבים לפנות לדרך זו על-מנת לסיים את ההתדיינות בעניינם…..על אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר מדובר בהסכם שנחתם במסגרת הליך גישור, בסופו אף אישרו הצדדים בבית המשפט כי הסכם הגישור נחתם מרצונם החופשי ותוך הבנת תוכן ההסכם ומשמעויותיו.

ככלל, בית המשפט יורה על ביטול הסכם במקרים בהם יוכח שאחד הצדדים כלל לא רצה בהסכם, וחתם עליו בשל טעות, הטעייה, כפייה או עושק. אין זה מתפקידיו של בית המשפט לבחון את כדאיות ההסכם ולתקנו כאשר אחד הצדדים טעה באשר לטיב התנאים או כדאיותם.

כך גם בענייננו. המערערת והאם, שתי נשים בגירות וכשירות, חתמו על ההסכם מרצונן החופשי ותוך הבנת התנאים המצויים בו. אמנם ניכר כי כיום המערערת מעוניינת לחזור בה מהסכמתה ומהתחייבויותיה על-פי ההסכם, אך אין בכך כדי להצדיק את ביטולו או שינויו ללא הסכמת הצד שכנגד, וזאת גם בשים לב שההסכם קוים ככתבו וכלשונו במשך למעלה מעשור.

ההסכם נועד להעמיד לרשות הצדדים פתרון מוסכם בנסיבות מצערות בהן המערערת לא הסתדרה בקיבוץ וביקשה את סיועה של האם, תוך המשך דאגה לצרכיה על-ידי הקיבוץ. ההסכם נוקט בלשון מפורשת וקובע כי ההסדר המוסכם מביא לידי סיום את כל המחלוקות בין הצדדים, ולא תעמוד לאף צד כל טענה כלפי משנהו. לרקע זאת, ניתן להבין שמדובר בהסכם שנועד להסדיר באורח ממצה ומלא את מערך החובות של הקיבוץ כלפי המערערת, על-סמך בחירתה של האחרונה לעזוב את הקיבוץ ובהתחשב במצבה המיוחד".

פעם נוספת, איפוא, אנו נוכחים בחסינות המיוחדת שמיחסת המערכת המשפטית להסדר גישור שקיבל תוקף של פסק-דין.

ביהמ"ש דוחה את הערעור אבל מתוך התחשבות במערערת ובמצבה, הוא נמנע מלהטיל עליה לשאת בהוצאות המשפט.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.