צד לגישור שחזר בו מהסכמתו לכך שהסדר הגישור יקבל תוקף של פסק-דין

10.10.2016

 צד לגישור שחזר בו מהסכמתו לכך שהסדר הגישור יקבל תוקף של פסק-דין

 

הקדמה

בתאריך 10.8.16 פרסמתי מאמר תחת הכותרת: "בית המשפט העליון חוזר ומשריין את הסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק-דין", שפתח במילים:-

פסק הדין שאליו אני מבקש להפנות את תשומת ליבם של עמיתי המגשרים, יצא אך לאחרונה, (וכאן נכתב מראה המקום אותו פסק דין, ואני משמיט פרט זה משום שהוא איננו מעניינו), ובהמשך נכתב:

" האמת ניתנת להיאמר, שאין בפס"ד זה חידוש הלכתי כלשהו, שלא עמדנו עליו בעבר. יחד עם זאת אני רואה לנכון להביא אותו בפני ציבור המגשרים משתי סיבות: ראשית, הפסיקה הקיימת בארץ בנושא הגישור הינה מצומצמת ביותר, וכדאי שלא נתעלם מהמעט הקיים בכדי שנמקם אותו בארון הספרים שלנו, ונדע שהוא שם. שנית, כאשר הלכה חוזרת ויוצאת מלפני ביהמ"ש העליון, היא מקבעת ומחזקת את ההלכות שהיו כבר ידועות לנו ומאפשרת לנו לנהוג בביטחון משפטי לאורה".

אני חוזר כאן על הפתיח לאותו מאמר, בשל היותו מתאים אחד לאחד לפס"ד אחר בעניין אחר, שפורסם לאחרונה (05 ספטמבר 2016) בתיק ת"א 4897-09-15 אי. אם. אס. אן יזמות ופתרונות 2013 בע"מ ואח' נ' עסור ואח' מפי כב' השופט גד ארנברג, סגן הנשיא בימ"ש השלום בירושלים (פורסם בנבו).

בפס"ד זה שוב עולה לדיון השאלה מה דינו של הסכם גישור שנחתם ע"י כל הצדדים, ואף מצויה בו חתימת קיום של המגשר, שבמסגרתו בקשו הצדדים לתת לו תוקף של פסק דין? האם בכך בא לסיומו הליך הגישור והמגשר חייב להגיש את ההסכם לבית המשפט למתן תוקף? או שמא, כאשר צד אחד נמלך בדעתו לאחר החתימה, שעה שההסכם עדיין לא הוגש לבית המשפט ולא ניתן לו תוקף של פסק דין, יש מקום להימנע מלתת לו תוקף של פסק דין?

השאלה הזו כבר נידונה על ידי במאמר קודם מיום 15.12.15 שהתפרסם תחת הכותרת: "מגשר מהו"ת, שאיננו מכיר את הדין שבמסגרתו הוא פועל", שבו נערך ניתוח של פסק דין, אף הוא מפי כב' השופט גד ארנברג, סגן הנשיא בימ"ש השלום בירושלים –  ת"א 11037-12-14 קלרמן ואח' נ' בניני בר-אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' (מ-  10 נובמבר 2015), שבמסגרתו הוכרעה השאלה דלעיל.

עובדות המקרה בפסה"ד דידן

התביעה בתיק זה הופנתה להליך מהו"ת, שממנו המשיכו הצדדים להליך גישור. הליך הגישור צלח והצדדים חתמו על הסדר גישור, שבמסגרתו בקשו שני הצדדים לתת לו תוקף של פסק-דין. בהתאם לכך פנה ב"כ התובעים בתיק לביהמ"ש  בבקשה למתן תוקף של פס"ד להסכם (הסדר) שנחתם במסגרת הליך הגישור.

בתגובה, קבע כב' השופט ארנברג החלטה לפיה, עפ"י תקנה 9(ב) לתקנות בתי המשפט (גישור)תשנ"ג-1993, יש להגיש את הסכם הגישור באמצעות המגשר. בהמשך לכך, הורה השופט הנכבד למגשר לדווח לבית המשפט על אודות הליך הגישור ותוצאותיו:-

"(ב) נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת

      תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו.".

המגשר דיווח, כי לאחר שנחתם, ביקש אחד הצדדים שלא להגיש את ההסכם לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין. המגשר ביקש ארכה למיצוי ההליך. בהמשך הודיע המגשר, שהליך הגישור לא הסתיים בהסדר, וכי הוא לא קיבל אישור מכל הצדדים להגיש את ההסכם לבית המשפט ולפיכך, התיק מוחזר להמשך ההליכים.

ב"כ התובעים טוען, כי משנחתם הסכם הגישור, שבמסגרתו בקשו שני הצדדים לתת לו תוקף של פסק דין, ולאחר שהמגשר חתם על ההסכם חתימת קיום, היה על המגשר להגיש את ההסכם בהקדם האפשרי לבית המשפט למתן תוקף (כאמור בתקנה 9(ב) לתקנות הגישור), ולא היה זה בסמכותו להפעיל שיקול דעת האם להגישו לבית המשפט, אם לאו.

וכאמור, שוב ניצבה בפני כב' השופט ארנברג השאלה מה דינו של הסכם גישור שנחתם ע"י כל הצדדים, ואף מצויה בו חתימת קיום של המגשר, שבמסגרתו בקשו הצדדים לתת לו תוקף של פסק דין? האם בכך בא לסיומו הליך הגישור והמגשר חייב להגיש את ההסכם לבית המשפט למתן תוקף, או שמא, כאשר צד אחד נמלך בו לאחר החתימה, וההסכם עדיין לא הוגש לבית המשפט ולא ניתן לו תוקף של פסק דין, יש מקום להימנע מלתת לו תוקף של פסק דין?

הכרעת הדין בשאלה

 

לאחר שהשופט המלומד מזכיר את הכרעת הדין שיצאה מלפניו בתיק קלרמן ואח' נ' בניני בר-אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' הנ"ל, הוא חוזר ופוסק:

"גישור, במהותו, הינו הליך של ניהול משא ומתן חופשי, באמצעות מגשר, שמטרתו להגיע להסדר המוסכם על הצדדים לסכסוך. השאיפה בהליך זה הינה להביא לפתרון הסכסוך בדרך של "הכרעה הסכמית", אשר לה יתרונות רבים על פני "ההכרעה השיפוטית". בין היתר, סיום הסכסוך בדרך מוסכמת יוצר תהליך של השלמה אצל הצדדים, שבסופו אין הם טוענים עוד טענות האחד כלפי השני.

על מנת להשיג מטרה זו, יסוד ההסכמה נדרש בכל שלב ושלב של הליך הגישור. הוא יסוד מהותי ועיקרי בהליך, והוא שזור כחוט השני בכל הוראות החוק הנוגעות להליך הגישור.

כך, למשל, בסע' 79ג(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב, תשמ"ד-1984], מוגדרים "גישור" ו"מגשר" כדלהלן (ההדגשות שלי; ג.א.):

"גישור – הליך שבו נועד המגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה

מגשר – מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה… בדרך של ניהול משא ומתן חופשי…".

בהמשך להגדרות שבחוק בתי המשפט, גם בהגדרות של "גישור" ו"מגשר" שבתקנה 1 לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור), מושם דגש על יסוד ההסכמה, ויסוד זה ממשיך ונדרש בסעיפים רבים בתקנות אלה.

מתוך הכרה בחשיבותו של יסוד ההסכמה, ובהיותו יתרון מכריע בהליך הגישור, הפסיקה חוזרת ומדגישה, בפסקי דין רבים, שלא רק עצם ההחלטה לנהל הליך גישור, ניהולו ואף החתימה על הסכם גישור בסופו (אם הגיעו הצדדים לידי הסכמה) הם וולונטריים, אלא שגם לאחר שנחתם הסכם הגישור, העברת ההסכם לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין, צריכה להיות מוסכמת ועל דעת כל הצדדים. הווה אומר, העובדה שצדדים חתמו על הסכם גישור מרצונם החופשי אינה מהווה סוף פסוק, ואם אחד מהם נמלך בדעתו לאחר החתימה, אין לכפות עליו הר כגיגית, ואין לתת להסדר הגישור שנחתם תוקף של פסק דין.

תקנה 9(ב) לתקנות הגישור קובעת כך:

"נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי;  ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו".

הנה כי כן, תקנה 9(ב) לתקנות הגישור, קובעת מפורשות כי תנאי למתן תוקף של פסק דין להסכם גישור, הינו בקשה של בעלי הדין, כולם, שכך ייעשה. הפסיקה נוטה לפרש את דרישת תקנה 9(ב) שההסכם יוגש למתן תוקף רק אם הצדדים רוצים בכך ומבקשים מהמגשר לעשות כן, באופן רחב, ובכמה פסקי דין נפסק שגם במקרה שבו הצדדים חתמו על הסכם גישור (והמגשר קיימו בחתימתו), והסכם זה כולל בתוכו סעיף מפורש בדבר רצונם של הצדדים שלהסכם יינתן תוקף של פסק דין, אך בזמן שחלף מאז שנחתם ההסכם ועד שהוגש לבית המשפט התחרט אחד הצדדים וחזר בו מהסכמתו, בית המשפט יטה שלא לתת להסכם זה תוקף של פסק דין".

מכאן עובר כב' השופט ארנברג לסקור את הפסיקה שחזרה וקבעה את ההלכות הללו מספר פעמים, כפי שעשה בפסה"ד קלרמן הנ"ל ואנו לא נלאה בכך את הקורא, שכן פסיקה זו חזרה ונדונה בעבר על ידנו כאן, ובידי הקורא להעלות את פסקי הדין הללו במקור ולחזור ולהתעדכן בשפע הפסיקה שבנושא זה.

לסיכום

מסקנתו החוזרת, איפוא, של ביהמ"ש היא, כי לשם מתן תוקף, לא די בכך שהצדדים חתמו על ההסכם מתוך רצון חופשי ולאחר הבנה של משמעותו. אכן, ייתכן שדי באלה על מנת לומר כי ההסכמות שבין הצדדים השתכללו לכדי חוזה, אך לא די בהם לשם מתן תוקף של פסק דין לאותו חוזה, מפני שלשם כך, צריך בית המשפט לדעת שגם הבקשה למתן תוקף הוגשה על דעת כל הצדדים. עם זאת, מדגיש השופט ואומר, שאי מתן התוקף, אין בו כדי לגרוע מן ההסכמה החוזית שעליה חתומים הצדדים, ואם יעמוד מי מהם על קיומה של הסכמה חוזית זו, הוא יהיה רשאי להגיש בקשר אליה תביעה חוזית, נפרדת ועצמאית מההליך דנן שבמסגרתו נחתם ההסכם, כאמור לעיל.

 

מסקנה נוספת היא, שצדק  המגשר בהמנעו מלהגישו למתן תוקף לבית המשפט, והרי מי שהחליט לעשות כן היה ב"כ התובעים שהגיש את הבקשה. לא בכדי  התמהמה המגשר עם הגשת ההסכם לבית המשפט,  שכן הוא בחר לעשות כן מאחר שלא ניתנה לו הסכמת כל הצדדים לעשות כן.

 

ולבסוף, טוב יעשו עורכי הדין אם יפנימו את הפסיקה החוזרת ונשנית, במקום לחזור ולנסות לעקוף הלכה ברורה שנפסקה כבר לפני כ-17 שנה, בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ב-בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו), ולתזכורת הוא קבע שם את הדברים הבאים (בסע' כ"ו):

 

"גם אם חתמו הצדדים על 'הסדר גישור' כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם, וההסכם צריך להיות מוגש ע"י המגשר. ואגב, מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית – שאינה תלויה מיניה וביה בהסכמה לחתימה על 'הסדר הגישור'".

 

בהמשך לדבריו אלה, הוא ממשיך ואומר (שם) כי מבחינה משפטית, נראית בעיניו פסיקת בית הדין לעבודה, שלהלן:

"היה ונלך צעד נוסף קדימה ונניח כי המגשר חתם על הסכם הגישור ובין מועד החתימה ועד מועד הגשת ההסכם לבית הדין נמלך אחד הצדדים בדעתו ואותו צד מבקש מהמגשר ומהצד שכנגד שלא להגיש את ההסכם לבית הדין, האם עצם העובדה שהצדדים והמגשר חתמו על ההסכם מהווה סוף פסוק והצד שנמלך בדעתו לא יהא זכאי לבקש שלא להגיש את ההסכם לבית הדין על מנת שיינתן לו תוקף של פסק דין? האם רשאי בעל הדין המעוניין בקיום ההסכם להגישו לבית הדין חרף התנגדות בעל הדין שכנגד? נראה כי יש להשיב על שאלות אלו בשלילה. תקנה 9(ב) לתקנות נוקטת במילים 'בקשו הצדדים', ולא בכדי. אין די שצד אחד מבקש ליתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה (גם לאחר שבעלי הדין והמגשר חתמו על ההסכם). מהמילים 'בקשו הצדדים' אנו למדים כי יש צורך ששני הצדדים יבקשו מבית הדין ליתן תוקף של פסק דין. מקום בו אחד הצדדים נמלך בדעתו בין לבין, הרי שבפנינו חוזה בלבד, והצד החש שהצד שכנגד הפר חוזה כלפיו רשאי לפעול בהליכים משפטיים מכוח חוק, אך מכאן ועד כפיית הסדר הגישור על הצד שאינו מעוניין בו, כפייה שהינה בבחינת הר כגיגית, ארוכה הדרך…".

 

 

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.