Pacta sunt servanda (פקטה סונט סרבנטה) או חוזים יש לקיים

12.12.2016

Pacta sunt servanda  (פקטה סונט סרבנטה) או חוזים יש לקיים[1]

במאמר זה נביא לידיעת הקורא שני פסקי דין, שהמשותף להם הוא בגישת בתי המשפט שלנו לתת נפקות לרצונם של הצדדים כפי שהיו למעשה בעת כריתת ההסכם שביניהם.

פסה"ד הראשון אותו נביא כאן, פס"ד של ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט צבי זילברטל, בתיק

רע"א 6859/16 עיריית פתח-תקוה נגד ל.י.ד בניה והשקעות בע"מ (מ 23.112016).

 

עובדות המקרה

בין המשיבה, חברת ל.י.ד בע"מ, והמערערת, עיריית פ"ת, נחתם הסכם גישור, שקיבל תוקף של פסק-דין, לפיו תשלם העירייה לחברה המשיבה סכום של כ-800,000 ₪, וזאת כפשרה בתביעה על סך 3 מיליון שקלים, שהחברה הגישה כנגד העירייה. הוסכם בהסכם/הסדר הגישור, כי את התשלום הנ"ל תעביר העירייה המערערת למשיבה עד למועד מסוים ואם לא תעשה כן "יעמוד מלוא סכום התביעה לפירעון מיידי בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה".

העירייה לא עמדה בתנאי ההסכם, ו 24 ימים לאחר חלוף המועד הקבוע לתשלום סכום הפשרה. החברה, מבלי שנתנה למבקשת התראה לעירייה המערערת דכאן, פתחה תיק הוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה. 6 ימים לאחר מכן העבירה העירייה את סכום הפשרה למשיבה. את האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצל"פ קיבלה העירייה רק  מספר ימים לאחר מכן.

העירייה המערערת שלפנינו, הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" ובקשתה התקבלה.

הרשמת בהוצל"פ קבעה, כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל עולה כדי עמידת החברה על קיום זכותה בחוסר תום לב ותוך ניסיון לא נאות לקבל תשלומים מוגדלים מהעירייה. אפילו התראה  מצד החברה לא ניתנה לעירייה על פתיחת התיק בהוצל"פ, וסכום הפשרה שולם לחברה אף בטרם שנודע לה על פתיחת התיק. מאחר ובנסיבות העניין היתה הפרה מזערית מצד העירייה, שלא גרמה כל נזק לחברה המשיבה ובהתחשב בכך שהעירייה הינה גוף מנהלי שתקלות שכאלה עשויות להתרחש במהלך פעילותה, הפעלת הסנקציה של מלוא סכום התביעה לוקה בחוסר תום לב.

על החלטה זו הגישה החברה ערעור לבימ"ש השלום, שמצדו דחה את הערעור, בנימוק המרכזי, שפנייתה המידית של החברה להליכי הוצאה לפועל על מלוא סכום התביעה, מעידה שהיא פועלת בחוסר תום לב ולא מתוך הרצון לקיים את הסכם הגישור.

בשלב זה פנתה החברה לביהמ"ש המחוזי, בבקשה ליתן לה רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הרשות ודן בה כבערעור עצמו, ופסק כי אין בהעדר ההתראה המוקדמת בכדי להצביע על חוסר תום לב מצד החברה. עמידת המשיבה על זכותה למלוא הסכום הנתבע נעשתה בתום לב ובהתאם לתנאי הסכם הגישור, שקיבל תוקף של פסק דין  ולפיכך נעשתה כדין. עם זאת, בטרם הכרעה, הציע ביהמ"ש לצדדים פשרה בהתחשב בהשלכות התוצאה על הקופה הציבורית. אך המבקשת סירבה להצעה. כלפי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

החלטת ביהמ"ש העליון בבקשה

מכאן הבקשה דידן, שהגישה העירייה בשל רצונה לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי. כב' השופט זילברטל, קובע תחילה כי שגה בית המשפט המחוזי כשהחליט ליתן רשות ערעור ולדון בעניינה של המשיבה ב"גלגול שלישי", וזאת מהטעם שהבקשה לא עמדה באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור. ואם כך הדבר ביחס לערעור ב"גלגול שלישי", קל וחומר שאין לפתוח בדיון מחודש בעניין שכזה בפני בית המשפט העליון. אולם עצם העובדה שלא היה מקום ליתן למשיבה רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור לבית משפט העליון.

ובכ"ז, ו"למעלה מן הצורך",  לאחר שהשופט מתייחס לאותם תקדימים שבהם כן נעתר ביהמ"ש לבקשת ערעור בפניו "בגלגול רביעי", ובמה שחשוב לענייננו ,המגשרים, הוא פוסק גם לגופו של עניין,( אם כי במה שיכול להיחשב כאמרת אגב בלבד), וקובע ש "עיגון הסכמת הצדדים  (הסכם הגישור-ג.א.)בפסק דין משמעותו כי הזוכה יוכל לאכוף את הוראות פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל ללא כל התדיינות נוספת. לפיכך, יש משמעות לעובדה שהמועד המוסכם לתשלום, כמו גם הסנקציה בגין אי עמידה בו, קבועים בפסק דין, ולא "רק" בהסכם. ככלל, ההנחה היא שההסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין תבוצענה ככתבן וכלשונן, וברגיל עמידה על ביצוע התחייבויות אלו לא תחשב כחוסר תום לב. מכל מקום, ענייננו אינו מתמצה בשאלה שעניינה קיום התחייבות חוזית בתום לב ועוסק (למצער – גם) בקיום פסק דין. המשיבה, הזוכה, לא נקטה בכל "תרגילי התחמקות" שמנעו מהמבקשת לפרוע את סכום הפשרה במועדו, ומדובר במחדל שכל כולו נופל לפתחה של המבקשת. למצב כזה קבעה הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין, סנקציה. הפעלתה, בנסיבות, אינה אלא קיום ההסכם שאליו הגיעו הצדדים. אם לא ייפסק כך במקרה דנא, לא תהיה משמעות להסכמות המקבלות תוקף של פסק דין והכוללות סנקציה למקרה של אי תשלום במועד".

מי מאתנו, המגשרים לא מכיר את סעיף הסנקציה בהסדרי הגישור שאנו עורכים, אם זה בהסכמי הגירושין, בעיקר באשר לפיגור בתשלומי המזונות ותשלומים אחרים בהם מתחייב מי מהצדדים להסכם, אבל לא רק. את סעיפי הסנקציה אנו דואגים לנסח כמעט בכל הסדר גישור, ולהצמידו להתחייבויות של הצדדים לבצע תשלום או פעולה, שמכסים את האפשרות שצד כלשהו לא יבצע את המוטל עליו כמוסכם.

חשיבותו הרבה של פסק הדין הנ"ל היא בכך שהוא נותן משנה תוקף וחשיבות לסעיפים אלה ובמיוחד כאשר הסדר הגישור קיבל תוקף של פסק-דין. שאם לא כן היה ביהמ"ש מרוקן במחי יד מתוכן את סעיפי הסנקציה, הבאים לקבוע פן "עונשי" להפרת התחייבותו של צד לחוזה.

הערה כללית

 

עם כל הכבוד הראוי לשופטי בית המשפט העליון בכלל ולשופט צבי זילברטל, שכתב את פסד הדין נשוא הדיון במאמר זה, אני מתקשה לעקוב אחרי ההיגיון השיפוטי שעולה מפסק הדין. השופט הנכבד קובע ש "כידוע, רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן באותם מקרים בהם נדרש דיון בשאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית, וזאת אך בהתקיימן של נסיבות חריגות (ראו: רע"א 2226/14 נגר נ' בנק הפועלים בע"מ – משכן‏, [פורסם בנבו] פסקה 8 (‏29.10.2014), והאסמכתאות שם). במקרה דנא, לא מצאנו כי מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כי מתקיימות נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה". דהיינו, בית המשפט המחוזי שגה כשהחליט ליתן רשות ערעור ולדון בעניינה של המשיבה ב"גלגול שלישי", וזאת מהטעם שהבקשה לא עמדה באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור. המדובר כאן הוא בשאלות הנטועות כל כולן בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. על כן, עניינם של הצדדים לא היה מסוג המקרים שנועדו לדיון ב"גלגול שלישי". קל וחומר ב'גלגול רביעי'.

מדבריו של השופט המלומד, עולה איפוא, שלמרות מה ששופטי ביהמ"ש ראו עיוות דין וחוסר צדק כלפי החברה המשיבה, בפסיקות של רשמת ההוצל"פ ובימ"ש השלום, הם לא היו צריכים ליתן לה רשות ערעור, בגלל שלא היו באותו מקרה נסיבות חריגות?!! האם עצם ההחלטות השגויות של הערכאות דלמטה אינן מצדיקות התערבות של הערכאה הגבוהה יותר, כאשר הן מובאות בפניה? מה עוד שמדברי השופט המלומד עצמו עולה שהוא מסכים עם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שהופך את החלטותיהם של הערכאות הנמוכות יותר. אם כך על אחת כמה וכמה שהתערבותו של ביהמ"ש המחוזי היתה במקומה בהיותה נכונה וצודקת. האם עדיף היה שביהמ"ש המחוזי יותיר את העוול שלנגד עיניו על מכונו, משום שהמדובר הוא "רק" ב "בשאלות הנטועות כל כולן בנסיבות הקונקרטיות של המקרה"??

דבר נוסף, משני יותר, שאינו מתיישב עם השכל הישר הוא מה ראה השופט הנכבד לנזוף, אם כי במרומז, בחברה המשיבה באומרו:

"אכן, גם אנחנו, כמו בית המשפט המחוזי הנכבד, סברנו כי נכון וראוי לנסות ולהביא את הצדדים לידי פשרה, אך הפעם המשיבה היתה זו שעמדה, בתקיפות (ושמא גם בלא מעט תוקפנות) על מיצוי הדין. משכך אין מנוס מהכרעה במחלוקת על-פי שורת הדין. נקווה שפרנסי המבקשת וציבור שולחיהם יפיקו את הלקחים הראויים מהפרשה, הן מההתנהלות שגרמה לאיחור הניכר בתשלום סכום הפשרה והן מהסירוב להצעת הפשרה שהעלה בית המשפט המחוזי, שקבלתה היתה עשויה לחסוך לקופה הציבורית ממון רב".

אכן החברה המשיבה סירבה לקבל את הצעת ביהמ"ש המחוזי להגיע לידי פשרה. אז מה? האם זה מחובתה לוותר על כספים המגיעים לה בהתאם להסכם, בכדי "לחסוך לקופה הציבורית ממון רב"? האם זה מתפקידה של המשיבה או מתפקידו של כל מתדיין, שרשות כלשהי לא עומדת בהתחייבויותיה כלפיו במועד לדאוג לחיסכון, על חשבונו, ממון רב לציבור? וממתי עמידה תקיפה על זכויות נתפסת כ"תוקפנות"?? אכן, כותב שורות אלה, מתקשה לקבל את הערתו זו של השופט הנכבד.

הסכם ממון שלא קיבל תוקף של פסק-דין

 

הצורך בלתת נפקות לרצונם האמתי של הצדדים בעת כריתת החוזה ביניהם בא לידי ביטוי בולט  גם בפס"ד השני שאנו רוצים להביא בפני הקוראים, עניינו בהסכם גירושין, שגם הוא לא זר לרבים מעמיתינו המגשרים במסגרת עבודתם השוטפת.

המדובר הוא בפס"ד של בית משפט לעניני משפחה בירושלים מפי כב' השופט נמרוד פלקס בתיק

תה"ס (תיק הסכם) 32295-11-15 פלונית נגד פלוני.

הרקע המשפטי

 

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, הוא שמסדיר את נושא הסכמי הממון בין בני זוג, ומוגדר בסעיף 1 לחוק:

"1. הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו

     בכתב".

ובסעיף 2 לחוק נקבע כי-

"2(א)    הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

כלומר הסכם ממון בין בני זוג יהיה תוקף בכפוף לשני תנאים –  הוא יערך בכתב והוא חייב באישורו של ביהמ"ש. ונצטט: "הסכם ממון הוא הסכם הצופה פני עתיד ונועד לדחות את תחולת הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון ומסדיר את אופן חלוקת רכוש הצדדים בעת פירוד או מוות. זאת להבדיל מהסכם הנערך במהלך החיים המשותפים, אשר לא נועד להסדיר את מערכת יחסי הצדדים בעת תום החיים המשותפים. ראו: בע"מ 8063/14 פלמונית נ' פלמוני (2015)".

אישורו של ביהמ"ש נובע מההכרח לוודא היטב, בזמן אמת, את גמירות דעתם. טיבם המיוחד של היחסים אף עשוי להקשות מאוד על בירור בדיעבד של אומד הדעת במועד גיבוש ההסכמות.

עובדות המקרה בקצרה

 

הצדדים נישאו בנישואין אזרחים בארה"ב בשנת 1990 ומנישואיהם נולד בן יחיד, בגיר בזמן הגשת התביעה דנן. בתחילת נישואיהם התגוררו הצדדים בארה"ב ולאחר כחמש שנים עברו להתגורר בארץ. הבעל התקשה להתאקלם בארץ ולאחר כשנה וחצי החל להקים עסק בארה"ב. עסקיו דרשו את הימצאותו שם ועל כן מרבית ימות השנה שהה מחוץ לארץ.

כ-25 שנה מאוחר יותר חתמו הצדדים על הסכם גירושין, שכלל הוראות ממוניות בדבר אופן חלוקת תמורת מכירת הדירה, תשלום מזונות בצירוף תשלום חד פעמי בסכום כלשהו.

כחודשיים לאחר חתימת ההסכם האשה פנתה לביהמ"ש בבקשה שיאשר את הסכם הגירושין, אולם הבעל התנגד וטען שהוא איננו מסכים לאישור ההסכם. בתגובה למהלך זה המירה האשה את בקשתה לאישור ההסכם בתביעה לאכיפת ההסכם. תביעה זו הינה עניינו של פס"ד זה, כאשר הקושי העיקרי שעמד בפני האשה הוא, שההסכם לא אושר ע"י ערכאה שיפוטית בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון הנ"ל.

הבעל טען לעומתה, שאין לאכוף את הסכם הגירושין משני טעמים: האחד, ההסכם לא אושר על ידי בית המשפט, ובכך אינו ממלא אחר הדרישות הצורניות הקבועות בדין לעריכת הסכם ממון בין בני זוג, ומכאן שאין בפנינו הסכם מחייב הניתן לאכיפה כלל ועיקר. הטעם האחר הוא, כי האיש חתם על הסכם הגירושין מחמת פגם ברצון, שלא מרצונו החופשי וללא גמירות דעת.

הכרעת הדין

לענייננו פוסק כב' השופט פלקס ואומר: "אפתח בסוגיית אי אישורו של הסכם הגירושין על ידי בית המשפט. חוק יחסי ממון מציב דרישה צורנית לכריתת הסכם ממון, היא אישור הסכם הממון על ידי בית המשפט. ככלל, מקום בו לא מתקיימת דרישה צורנית זו הרי, שאין בפנינו הסכם אכיף כלל ועיקר. תכלית דרישה צורנית זו לנטרל את הלחצים הקיימים על הצדדים בעת עריכת הסכם הממון, אגב גירושים וכן הבטחת רצונם החופשי בהתקשרות בהסכם.

השופט המלומד דוחה את הטענה כי המדובר הוא בהסכם גירושין, שלא נדרש שיאושר ע"י ביהמ"ש ולא בהסכם ממון וקובע כי "יש לראות בהסכם הגירושין דנן כהסכם ממון, אשר תניותיו שלובות זו בזו, לרבות התניה בעניין מזונות האישה. אמנם לצדדים בן משותף, אך עוד בעת עריכת ההסכם הבן כבר היה בגיר וההסכם לא דן בסוגיות של משמורת או ענייני קטינים. ההסכם דן בחלוקת רכוש הצדדים. כותרת ההסכם, הן בנוסח העברי והן בנוסח האנגלי, היא "הסכם גירושין ויחסי ממון". ההסכם צופה פני גירושין ונועד להסדיר את יחסי הצדדים בעת פירודם ועל כן, ככל שחלות הוראות חוק יחסי ממון במקרה דנן (ולכך אתייחס כאמור בהמשך הדברים) אכן נדרש היה לאשרו, כתנאי לתוקפו".

ולגופו של עניין קובע פוסק כב' השופט פלקס ש"הבעל חתם איפוא הן על הסכם הגירושין והן על הסכם הממון, כשכל הפרטים היו ידועים לו והוא הבינם והסכים להם. לא הוכחה אף טענת הבעל להשפעה בלתי הוגנת…

בחינת השיקולים הללו מובילה למסקנה, כי התנערות האיש מהתחייבויותיו על פי הסכם הגירושין נעשתה בחוסר תום לב, ולפיכך הוא מושתק מלטעון לאי אישור הסכם הגירושין על ידי בית המשפט כטענת הגנה כנגד אכיפתו….

האיש לא נתן כל טעם מדוע לא ימלא אחר התחייבויותיו בהסכם הגירושין. פרט לאותה טענה מרחיקת לכת בדבר קשר רומנטי בין פלמונית לבין האישה, לא הצביע האיש על פגם בהסכם הגירושין. האיש שב והעיד, כי הסכים להסכם הגירושין, ואף בעדותו בבית המשפט לא הצביע על פגם כלשהו בהסכם הגירושין ואף לא טען כלל שזה מקפחו, או פוגע בזכות מזכויותיו.

…… באשר לסוגיית אי אישורו של הסכם הגירושין על ידי בית המשפט. ראשית, ככל שהיה צורך לאשר את הסכם הגירושין כהסכם ממון בבית המשפט, ייתכן ומהותית בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן ניתן לראות בהסכם הגירושין דנן כהסכם שאושר, במסגרת פסק דין זה, ובכך מקיים את הדרישה הצורנית הקבועה בחוק יחסי ממון. זאת על אף שלא אושר מלכתחילה".

ומכוח האמור לעיל  נפסק כי "התביעה מתקבלת בזה והנני מורה על אכיפת הסכם הגירושין".

עינינו הרואות, ביהמ"ש מזהה תחילה את התוצאה שנראית לו צודקת בנסיבות וסביב לה הוא מצייר את עיגולי המטרה ומכשיר הסכם ממון בין בני זוג נשואים, שלא קיבל את אישור ביהמ"ש כדרישת החוק. לעניות דעתנו זו בדיוק האופן שבו היינו מצפים מביהמ"ש לפסוק. כלומר, קודם כל הצורך להגיע לתוצאה צודקת ואז לא לתת לדין לייקוב את ההר. אחרת הרי היינו יכולים להפקיד את הכרעות הדין בידי מכונה, שלשבבי הזיכרון שלה היינו מעלים את כל הוראות החוק והפסיקה הישראלית, והמכונה היתה פוסקת  על פיהם. זאת בשעה שככל חברה גם החברה שלנו זקוקה לשופטים בשר ודם שרואים את התמונה המלאה ואת הנסיבות כולם, יודעים להעריך עדויות, לתת משקל לראיות, לבחון ולהתרשם מהעדים והצדדים שמופעים לפניהם ולקבוע שהסכמים חייבים לבצע, כאשר הדבר נכון וצודק לפי תפיסתם ואפילו נפגמה הצורניות המחויבת שלהם כדרישת החוק.


[1]  ויקיפדיה: פקטה סונט סרבנטה (בלטינית: Pacta sunt servanda) או "חוזים יש לקיים" הוא כלל בסיסי במשפט המקובל ובמשפט הקונטיננטלי, וכן במשפט הבינלאומי הפומבי והפרטי.

במשפט הפרטי המשמעות המקובלת של הכלל היא במשפט הפרטי בדיני חוזים. בתי המשפט אוכפים את הכלל הבסיסי כי חוזה יש לקיים, וכי אי-קיום של החוזה מהווה הפרה של החוזה. במסגרת הכלל על הצדדים להתנהג בתום לב ובדרך מקובלת ולקיים את החוזה.

אי קיום החוזה עשוי לזכות בסעדים במסגרת החוק, גם אם לא נגרם נזק לצד השני. עצם ההפרה יש בה כדי לגרום נזק לפרט ולחברה, כי היא פוגעת בתפיסת החוזה ככלי יעיל להתקשרות בין אנשים ובעסקים. על כן יכול בית המשפט לכפות אכיפת החוזה ואף סעדים אחרים, כגון פיצויים.

במשפט הישראלי

המשפט הישראלי דחה את תורת ההפרה היעילה המקובלת בארצות הברית, וקבע, במסגרת כלל זה, כי יש לקיים את החוזה, או לשלם פיצויי הסתמכות בגין ההפרה, בנוסף לנזק שנגרם בפועל.

במשפט בינלאומי אמנת האמנות משנת 1969 קובעת, בהתבסס על כלל זה, כי כל אמנה בינלאומית צריכה להיות מקוימת על ידי הצדדים בתום לב.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.