1.2.2018
בית המשפט מונע ניסיון לתקוף הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין/ מאת עו"ד גיורא אלוני, מגשר
לשאלה באילו תנאים ובאיזה נסיבות יאפשר בית המשפט לבעל, שהיה צד להסכם גירושין, שהושג בהליך גישור ושקיבל תוקף של פסק דין, לתבוע חרף ההסכמות שעוגנו בהסכם, נדרשה כב' השופטת אילת גולן-תבורי בביהמ"ש לענייני משפחה (פתח תקוה) בפסק דינה בתיק תמ"ש 61453-06-13 פלוני נגד פלונית (19 דצמבר 2017).
במקרה זה התובע הגיש כנגד הנתבעת שלוש תביעות – תביעה כספית, הפחתת מזונות, וזמני שהות.
עובדות המקרה והנורמה המשפטית שחלה עליהן
הצדדים נישאו בשנת 1994 ונולדו להם 3 ילדים כיום בני 20, 16, 12 שנים. בשנת 2011 קיימו הליך של גישור, שבסיומו הגיעו להסכם גירושין כולל עליו חתמו ולבקשתם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט. הם התגרשו. ועתה, לאחר כשש שנים, למרות העובדה שהצדדים הגיעו בעבר להסכם גירושין במסגרת הליך הגישור, הרי שאת התביעות הנוכחיות של הבעל לא ניתן היה ליישב בדרך זו, בשל עמדותיהם הבלתי מתפשרות של הצדדים במשא ומתן ארוך שקיימו ביניהם.
בבואה להכריע בתביעות הבעל, פונה תחילה השופטת המלומדת לבחינת המצב המשפטי, שעל פיו צריכה התביעה שלפניה להתברר. כאמור, במקרה שלפניה הסכם הגירושין הושג בתום הליך של גישור אצל מגשרת מוסכמת, שבסופו ערכו הצדדים הסכם גירושין כולל ומפורט, ושעליו הם גם חתמו.
במסגרת הסכם הגירושין, שהושג בתום הליך הגישור, הסכימו הצדדים כי משמורת הילדים תהא אצל האם (להלן גם "האישה"), זמני שהות הילדים עם האב (להלן גם "האיש" או "הבעל"), נקבעו תשלומי המזונות, וכן הוסכמו כל ענייני הרכוש. מאחר שהוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג-תשל"ג-,1973 קובעת, כי הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי, פנו הצדדים לביהמ"ש לענייני משפחה ע"מ שייתן להסכם הגירושין שביניהם תוקף של פס"ד.
בית המשפט לענייני משפחה, שאליו פנו הצדדים, קבע דיון במעמד שני הצדדים, ולאחר שתוכן ההסכם הוסבר להם ושניהם אישרו כי חתמו על ההסכם מרצונם החופשי, ולאחר שהבינו את משמעותו ואת התוצאות הנובעות ממנו, אישר בית המשפט את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. בתתו להסכם הגירושין הזה תוקף של פס"ד, קבע ביהמ"ש ש"לאחר שתוכן ההסכם הוסבר והובהר לצדדים, והם הצהירו כי עשו את ההסכם מרצונם החופשי ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו, ניתן בזאת אישור ותוקף של פס"ד להסכם שצורף".
התוצאה מהאמור עד כה היא, שמהבחינה המשפטית עומד עתה לצדדים פסק דין, שאישר את ההסכם שערכו הצדדים, לאחר הליך גישור, ולאחר שבמועד אישורו הם הצהירו שחתמו עליו מרצון חופשי בהבינם את משמעותו ותוצאותיו. ולפיכך, משקיים פסק דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו הצדדים, הרי שיש לדעת, שלפסק דין שכזה ישנם שני יסודות הכרוכים בו – היסוד החוזי, שהוא ההסכם שבין הצדדים והיסוד השיפוטי – החלטת בית המשפט שנתן להסכם תוקף של פסק דין, ומשכך, חובה לקיים את הוראותיו. ואם בהסכם גירושין מדובר, הרי שהסכם כזה כולל בתוכו מערכת שלמה ומורכבת של חיובים והסדרים לסוגיות השונות, כל אחד מהם כרוך וקשור בשני. מכלול ההתחייבויות וההסדרים בו אינם נפרדים ומנותקים זה מזה ולא ניתן לבודדם, במיוחד כאשר ההסכם כבר בוצע והצדדים פעלו על פיו, כמו במקרה שלפנינו.
העולה מהאמור הוא, שנטל הוכחה כבד רובץ על מי שמבקש לבטל או לתקוף הסכם שאושר בבית המשפט, נוכח הציפיות הסבירות של הצדדים לעניין סופיות הסכמי הפשרה, ובפרט לאחר שבית המשפט כבר התרשם מהבנת הצדדים ורצונם.
החלת הנורמה המשפטית על תביעותיו הנוכחיות של הבעל
בנתחה את נסיבות המקרה שלפניה, קובעת השופטת המלומדת, כי במהלך הדיונים לא נסתרה העובדה, כי הצדדים ערכו משא ומתן מתמשך על נוסח הסכם הגישור, ובכלל זה הסכם המכר של דירת המגורים, שנלווה להסכם הגירושין. המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים כלל בקשות ותיקונים מפורטים למסמכים אלה בטרם חתימתם. ואף לא הוכחש, כי בין הצדדים התנהל משא ומתן סבוך, כפי שעולה מהתכתובות ביניהם, ואף לא נסתר דבר קיומה של הצעה למכירת הדירה לצד שלישי, כפי שטענה הנתבעת.
כמו כן הוכח, שהתובע הינו איש עסקים משכיל ובעל יכולות מוכחות, בעל מניות בחברות, דירקטור, הבקיא בניהול משא ומתן והתנהלות עסקית וכספית. אשר לטענות הבעל ביחס לשווי הדירה נשוא הסכם הגישור, הרי עולה בברור מקריאת ההסכם שנקבע בו מנגנון לצורך קביעת השווי בהעדר הסכמה בעתיד, וממנגנון זה אין סיבה לסטות עכשיו, נוכח תביעת הבעל.
אין לקבל, איפוא, את טענת הבעל, שהיה על גרושתו לשלם סכום גבוה יותר עבור הדירה, שהרי יכול היה להזמין חוות דעת של שמאי מקרקעין או של מתווך דירות בעת עריכת הסכם המכר, שנערך בהתאם להוראות הסכם הגירושין, או לא להסכים לעריכת ההסכם או לתנאיו. משבחר הבעל שלא לעשות כן במועד הרלבנטי, היו טעמיו עימו. הערכתו הרטרואקטיבית איננה מבוססת, והיא איננה הערכה מקצועית, ומשום כך לא ניתן להישען עליה לאחור, ובוודאי שלא לתבוע פיצוי מהצד שכנגד. התובע קיבל החלטה במועד הרלבנטי, וככל שאינו מרוצה ממנה, או שהתחרט עליה, אין לו להלין אלא על עצמו. כך גם באשר לדרישתו לתשלום נוסף עבור דמי שכירות ששילמה האישה. השכירות ששולמה נקבעה במסגרת המו"מ ובהתאם להסכמות שהושגו נחתם ההסכם. לפיכך גם בהקשר זה, ככל שהאיש התחרט על הסכמות אלה בדיעבד, לא הוכח חיוב כלפי הנתבעת ותביעתו לתשלום נוסף, שלא הוכחה, נדחית.
לסיכום, פוסקת כב' השופטת, הבעל ניהל משא ומתן לאורך תקופה באשר לחלקו בדירת המגורים וכל שנבע מכך. בתום משא ומתן זה חתמו הצדדים על ההסכם גישור, לרבות התייחסות לשינוי במחיר (העלתו) ולתשלום שכר דירה. טענות האיש שמועלות בתביעה בדיעבד ולאחר שחתם על ההסכם וקיבל את חלקו, לא הוכחו ודינן להידחות. לא נסתרה גם העובדה, כי היה ידוע לתובע על נכסי האשה במהלך המשא ומתן בגישור, בעת שסוכמו התשלומים ההדדיים, אם בהקשר של שכר הדירה ששילמה האשה ואם בנושא המזונות ששילם הבעל. הצדדים מחויבים עלפי ההסכם שנחתם ואושר כפסק דין. אם האיש מעוניין להוכיח כי על הנתבעת לשלם עתה יותר בגין אחת מתביעותיו או כי האשה העלימה רכוש, עליו הנטל הכבד של ההוכחה.
הוא הדין ביחס לתביעת הבעל לשינוי היקף השהות שלו עם הילדים. בהסכם הגירושין נקבע כי משמורת הילדים תהא בידי האם. ובלשון ההסכם עצמו:-"לאחר ששקלו את מכלול השיקולים לטובתם של הילדים, ובין היתר בהתחשב בגילם, מוסכם בזאת, כי הקטינים יהיו במשמורתה של האם, עד הגיעם לגיל 18".
מוסיפה כב' השופטת ומציינת, שבמסגרת ההליכים ביניהם הופנו הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית המשפט. לאחר פגישה בה הושגו הסכמות, נכתב בדיווח כי שני ההורים גיבשו הסכמות זמניות באשר לזמני השהות של האב הבנות ובהתאם לכך ניתן להסכמות הצדדים תוקף של החלטה, ולא של פסק דין על דעתו של הבעל התובע, למקרה שיוכיח שינוי בנסיבות, דבר שלא עלה בידו.
פסק הדין
בדחותה את תביעת הבעל חוזרת השופטת אילת גולן-תבורי ופוסקת, כי כפי שנאמר לעיל, נטל כבד רובץ על המבקש לשנות מהסכם, שהינו הסכם של פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. כאשר מדובר במזונות קטינים, ניתן אמנם להעלות טענה של שינוי נסיבות מהותי הגורם לכך שיש לשנות את הסכום, אלא שעל התובע להרים את נטל ההוכחה הנדרש ממנו לצורך כך.
הבדיקה אינה נעשית כאילו הגיעו הצדדים לראשונה לפתחו של בית המשפט, אלא יש לבדוק האם חל שינוי נסיבות מהותי לרעה מהמועד בו ניתן פסק הדין, והאם מדובר בשינוי היורד לשורשו של פסק הדין, שנתן תוקף להסכמות הצדדים ומהווה את נקודת המוצא המחייבת. התפתחויות שנוצרו לאחר פסק הדין המקורי וניתן היה לצפות מראש, אינן מהוות שינוי נסיבות מהותי המחייב בחינה נוספת של דמי המזונות. יש לפרש את המושג "שינוי נסיבות" באופן דווקני, על מנת שלא להפר את האיזון בין סופיות הדיון למצבי החיים המשתנים. במקרה שלפניה לא נמצא כי יש בשינוי כזה בנסיבות, שיכול להוביל למסקנה שיש להפחית מהסכום המזונות שנקבע בהסכמות שבין הצדדים.
על כן בנסיבות המקרה ומפאת עקרון היציבות והוודאות במשפט, כמו גם הסתמכות הצדדים על ההסכם מאז חתימתו, אין להתערב בתנאים שהוסכמו בין הצדדים עצמם בעבר בהסכם וקיבלו תוקף של פסק דין במיוחד שלא הוכח שינוי נסיבות מהותי.