זליגת הלגליזם לגישור לגירושין עיוות את מהותו

 20.5.18

 זליגת הלגליזם לגישור לגירושין עיוות את מהותו[1]

חלפו כעשרים שנה, מאז שהפרקטיקה של גישור לגירושין בארה"ב, החלה לחלחל לתודעתם של אנשים ולעורר את עניינם. הפרקטיקה עצמה של גישור לגירושין היתה קיימת כבר מספר שנים קודם לכן, אלא, שבאותם ימים היא עדיין לא היתה בבחינת מגמה שלטת אצל זוגות מתגרשים. כיום, המצב שונה בתכלית והמחשבה לפנות לגישור בעת משבר גירושין נשמעת מוכרת ומקובלת, רק שבמקרים רבים המחשבה לפנות להליך גישור אינה עוד כה פופולרית. רבים כבר שמעו ובררו על ההליך הזה, ולמדו מניסיונם הרע של מי שהתנסו בו. הליך הגישור לגירושין שחוו זוגות היה קשה ומרתיע לא פחות מזה המתנהל בביהמ"ש.

 עורכי דין רבים בהתייחסם לסוג זה של הליך גישור, מצהירים, שהם נרתעים מלעסוק בענף זה של החוק. לטענתם, הגישור לגירושין הפך להיות שלוחה של ההליך המשפטי, ונושא עמו את החסרונות והמפגעים, של ההליך החוקי היקר והמתסכל של הגירושים המתנהלים בבתי המשפט. הליך שתורם להעמקת הקרע בין בני הזוג, תורם לריבוי הקשיים והמכשולים והחרפת פגיעה בילדים. לא מעט מגושרים שהשתתפו בהליך הגישור לגירושיהם, נושאים את התחושה, שהמגשר ו/או עורכי הדין המייצגים את הצדדים בהליך, לוחצים עליהם או על בן/בת זוגם לגלות פחות גמישות ופחות וותרנות או רצון טוב. מסתבר שככל שהגישור לגירושין נעשה נפוץ יותר, הוא נעשה גם יותר ויותר לגליסטי, צמוד לדין ולחובות ולזכויות המוכרות על פי הדין, וישנו בסיס אמתי לתחושות ולתובנות הללו בקרב מגושרים והציבור בכלל.

למרות, שלגישור לגירושין יש פוטנציאל מוכח להצליח ולהיות הליך הגישור שמהווה חוויה מתקנת, עם חלוף הזמן הפך הליך גישור זה להיות לגליסטי לחלוטין. פעמים רבות מדי  הליך הגישור דולל לתבנית, שהיא שונה אך במעט מהליך הגירושים הלגליסטי,  כמו זה המתנהל בבית המשפט. השפעתם הרבה מדי של עורכי הדין על הליך הגישור לגירושים, גרמה לכך, שההליך יקבל את אותה תבנית מוכרת של ההליך המשפטי. עורכי הדין חושבים באותן תבניות, אמונים על אותם חוקים ועל אותן פסיקות ופשוט לא מכירים מרחב קיומי שונה מזה.

התבנית של הליך בן-כלאיים זה באה לידי ביטוי בכך, שהיא מדמה לכאורה הליך גישור, שעה שבפועל המגשר מעלה, בנקודת זמן כלשהי במשך ההליך, את מצב הזכויות והחובות המשפטיות של הצדדים או החוקים והדינים, שחלים באותם מקרים. מרגע זה ואילך, אין להימנע מכך, שההליך יגדיר את עצמו כנושא תבנית משפטית. ומכאן קצרה הדרך לתובנה המתגברת אצל צדדים, שפנו להליך גישור, שהם נדחקו למעשה להליך משפטי, וכי תבניות משפטיות מוכרות, שנחשבו על ידם כפסולות מבחינתם, הן שתתווינה את הגירושים שלהם.

במקרים רבים מדי נעשה שימוש, ע"י המשפטנים המעורבים בתהליך, בתבניות הלגליות המוכרות מה שגורם לעיוותו של הליך הגישור המשפחתי ומכניס אותו לתבניות משפטיות. אחד הכלים שהמשפטנים המעורבים מרבים לעשות בו שימוש  הוא ה-ENE)  Early Neutral Evaluation  ),  ״הערכה ניטרלית מוקדמת״. הוא הדין גם בשימוש בכלי של הייעוץ או התיאום ההורי. כאשר הצדדים פונים להערכה ניטרלית מוקדמת, המגשרים ו/או עורכי דינם מקיימים פגישה קצרה עם הצדדים ולומדים מהם את זווית הראייה של כ"א מהם ביחס לסכסוך המשפחתי שבו הם נתונים, ואז הם מזדרזים לשתף אותם בהערכה שלהם באשר למצב החוקי ובאשר להערכות שלהם את אשר יפסוק ביהמ"ש במקרה שכזה.

גם אם נתעלם מהעדר מוחלט של בטחון או ידיעה מה תהיה פסיקת ביהמ"ש בכלל ובמקרה המדובר בפרט, ונתעלם גם מהמחשבה האבסורדית, שאדם כלשהו יכול לדעת מראש מה תהיינה התוצאות של הליך משפטי כלשהו, הנזק האמתי שנגרם להליך הגישור כתוצאה מהערכות מוקדמות אלה, ניטרליות ככל שתהיינה, נעוץ בהחמצת ההזדמנות של המגשר (וגם של עורכי דינם של הצדדים) להעניק תמיכה לצדדים ולהעצים אותם על עצם הרצון והנכונות שלהם לעבוד במשותף, בכדי להתוות יחד את הפרידה שלהם, באופן שיביא להם רווח הדדי. זו יכולה היתה להיות ההזדמנות של המגשר לעמוד על המניעים והאינטרסים של כ"א מהצדדים. האיום הסמוי הטמון בהצגה של גישת הדין במקרה שלהם, גורמת לצדדים להימנע מלחשוף את הרצונות, השאיפות והציפיות האמתיות שלהם מהליך הגישור, מביא אותם לחסום בתודעתם את ההבנה לצרכיו של האחר, מתוך תחושת החשש מהעתיד ואין האונים למול חריצת הדין במקרה שלהם. אנשי המקצוע, מגשרים ועורכי דין כאחד, אפילו אינם מודעים לנזק שהם גורמים בכך ולשיתוף ההדדי בין בני הזוג, שאליו מכוון הליך הגישור.

בעלי המקצוע טועים לחשוב, שככל שיהיה בידי הצדדים יותר מידע על המצב החוקי בעניינם, כך הם יוכלו לקבל החלטות טובות ומושכלות יותר. גישה זו נכונה לאותם בעלי מקצוע, שמחפשים להשיג פשרה קלה ומהירה בין בני הזוג, במקום לחתור ולקיים הליך בונה של התווית העתיד בשיתוף פעולה בין הצדדים.

גדול לא פחות הוא הנזק שנגרם להליך הגישורי בשל הפניה ליעוץ ותיאום הורי. ליועצים ומתאמים הוריים עומדת הסמכותיות, לכאורה, להנחית הכתבות מחייבות בנושאי ההורות. הם מנהלים מעין הליך של גישור, אלא שבפועל אין דבר שנוגד גישור יותר מאשר הוראות ידעניות באשר לאופן ההתנהגות המצופה מהורים במצוקת הפרידה. כמו בפניה להערכה ניטרלית מוקדמת, הדגש אינו על הצורך לפעול במשותף כזוג או כהורים,  אלא בהשפעה על הצדדים ליטול אחריות ולפעול לקידום העניין באופן שנראה ליועץ הטוב ביותר עבור ילדיהם.

תמונת מצב זו עגומה במיוחד עבור מגשרים רציניים, שיודעים עד כמה הם מסוגלים לשנות את אופן התנהלות הסכסוך ושדרוג התוצאות שלו עבור שני הצדדים. למגשרים אלה יש הניסיון והידע לגרום לזוגות לשנות עת עמדתם ובמקום לתפוס את עצמם כקורבנו של האחר הם מצליחים להבין, שבעבודה משותפת ניתן להשיג את טובתם הם כמו את טובתו של האחר. באמצעות הליך גישור המנוהל נכון, מושגת סליחה הדדית ומחויבות מאוחדת והצבת טובת הילדים בראש מעייניהם. הטרנספורמציה, שנושא עמו הליך גישור, שמבוסס על האדנים של תורת הגישור, ממאפשרת למגשרים מיומנים את היכולת להשיג את כל אלה.

התסכול נובע מכך, שברוב המקרים בעלי המקצוע, מגשרים ועורכי דין, אינם מצליחים להשתחרר מהדפוסים המוכרים של הכרעות לגליות מוכרות בסכסוכי משפחה ולנהל את הליך הגישור בסכסוכי גירושין מתוך היבט משפטי גרידא.

הליכי גישור שמנוהלים ע"י עורך דין, שופט, או יועץ משפחתי, שמאמצים גישה לגליסטית כבסיס לניהול הליך הגישור, יפגמו באנרגיות החיוביות שהביאו עמם הצדדים, כשפנו לקיים הליך גישור בכדי לקדם את גירושיהם בדרך של הסכמה ודרכי שלום. מגשרים ועורכי דין אלה, כשהם מעלים את החוק ואת הפסיקות שחלים או הוחלו במקרים דומים, ישללו מבני זוג אלה את ההעצמה, שהם זקוקים לה בבואם לממש את הבחירות שלהם. מגשרים אלה אינם שמים את הדגש על התמיכה בצדדים במטרה לעזור להם להגיע למקום שיהיה טוב יותר מבחינתם, כמו שיתוף פעולה בעיצוב העתיד שלהם ושל ילדיהם, אלא מזדרזים לערוך מסמכים שעניינם חלוקת רכוש, תשלומי מזונות והסדרי ראייה,. מסמכים שכאלה אמנם מחויבים מבחינה משפטית וחשוב שיערכו באיזה שהוא שלב, אלא שהליך הגישור חותר להשיג הרבה מעבר לכך והרבה קודם לכן.

הליך שעיקר עניינו הוא בתוצאה הפרקטית, אינו עוזר לצדדים להגיע לתחושה של שליטה בחייהם, .והבנה עמוקה יותר של צרכיהם ושל צרכיו של האחר. הליך "גישור" שכזה, אינו מקיים את המטרה וההבטחה של מוסד הגישור. רוצה לומר, שהעריכה של מסמך משפטי מחייב חייבת לבוא אחרי שגישות הצדדים בנושאים השונים עברו טרנספורמציה באמצעות הגישור. התהליך של הליך הגישור חשוב גם אם הצדדים דוחים את מאמציו של המגשר ונותרים בריבם. הרווח וההישג מהתהליך שאותו הם עברו, ינביט מן הסתם תוצאות חיוביות עבורם גם הדבר יתרחש בעתיד לבוא.

התבנית המשפטית שמה בראש מעייניה את זכויות הפרט, ויוצאת מהנחה שסכסוכים צריכים להיות מוכרעים עפ"י הדין. משאותרה התבנית המתאימה מבחינת החוק והפסיקה, כל מה שנותר הוא ליישם את אותה תבנית על המקרה הנידון. תפיסת העולם של המגשר "הפרקטי" מבוססת על ההנחה, שהסכסוך מקורו בסיבות שיש להן הסבר שבהיגיון כלשהו. הרציונל להנחה זו נעוץ בהשקפה, שבכל אדם מקנן היצר שלא להיות קורבן של הזולת, אבל גם, בה במידה, מטבע האדם, שלא לחתור לפגוע בזולתו  על חשבון טובתו ורווחתו שלו. לכן, לפי אותה תפיסה, אם יש סכסוך בין אנשים, תמיד ניתן יהיה ליישבו באמצעות החוק, שהחברה חוקקה על יסוד התפיסות הללו. ייתכן שכאן טמונה הסיבה לכך, שעורכי דין שמייצגים צדדים בגישור או מגשרים, שהינם עורכי דין או שופטים בדימוס, מתקשים לאמץ את הגישה הלבר לגליסטית לסכסוך בין אנשים. בשל העקרונות שעל פיהם הם חונכו, הם אינם ערוכים להכיל  מצב, שבו היצר שלא להיות קורבן או שלא לרדות ולפגוע בזולת אינו מתפקד או מגיב באופן שהחוק מניח.

עורך דין, הגם שפסק מלעסוק במקצועו, אינו חדל מלהיות בעל תפיסה לגליסטית. עורכי דין רבים, בפועלם כמגשרים, חשים, לעיתים קרובות, כאילו היו שופטים, מעצם היותם מחוץ ומעל לסכסוך הנגלל לפניהם. כתוצאה מכך, העובדה, שאין בידם לפעול באופן אקטיבי, לטעון ונסות לשכנע בכדי להשפיע על הנרטיב שבין הצדדים, הם גם מודרים מתחושת הצורך והיעוד לשנות את הנרטיב הזה לשיח משתף ומכיל. עובדה זו אינה מכבידה מדי על עורך הדין או את השופט בדימוס. על פי חינוכם המקצועי, כל עוד ההסדר המתגבש הוא במסגרות הדין המוכר, אפילו בסטיות כלשהן ממנו, הרי שנעשה הדבר הנכון מבחינתם ומבחינת לקוחותיהם. המערכת ממנה הם באים מעולם לא ניסתה לטפל ביחסים העתידיים שבין בני הזוג או בין בני הזוג וילדיהם. לפיכך, הם כלל אינם מודעים לצורך  או בכלל לאפשרות לרדת לרבדים אלה ולנסות למצוא ארוכה לצדדים, שעצם הליך הגירושין המר עימם (הרע להם), שעה שזו הרי כל מהותו של הגישור. וזו בדיוק הסיבה מדוע הגישור לגירושין, הנשלט כמעט באופן מוחלט ע"י עורכי דין, גורם לענף גישור זה להפוך לענף של הליטיגציה המשפטית רק שהוא מתקיים מחוץ לכותלי ביהמ"ש.

מצב הדברים העגום המתואר במאמר זה, ישתנה רק כאשר העוסקים בו יבינו, שמטרת הגישור לגירושין הינה בראש בראשונה לטפל ברמת היחסים שבין בני הזוג ולא בהחלת הדין, שקובע למי מהם יש זכות חוקית למה. ציבור המגשרים והמגושרים צריך להבין שהליך הגישור שונה מההליך הלגליסטי ושואף לצפות פני עתיד ולהסדיר את הסכסוך על כל היבטיו האישיים והאישיותיים, מעבר לשאלות של חלוקת הרכוש, מזונות והסדרי ראיה.

תגובתו של המגשר ג'יימס סטובל[2], למאמר:

ברוח הדברים שבמאמרך, אני משתדל לתת משקל רב לגישה המעצימה את הצדדים והשרשתה בקורסי הגישור שאני מעביר. מושגים אלה הם במרכז הכשרת המגשרים, שאני עורך ברחבי לואיזיאנה ואוקלהומה. השאלה שאני מתמודד אתה עוסקת במצב שבו צדדים, שאינם מיוצגים ומבקשים להתגרש, הם חסרי הבנה מינימלית באשר לקביעות הדין בכל הנוגע לזכויותיהם וחובותיהם בעת גירושין . ברגיל, מה שאני נוהג לעשות הוא להבהיר לצדדים, שאיני מספק ייצוג משפטי, אבל אני יכול לספק להם מידע בסיסי לגבי ההחלטות, שהם צרכים לקבל בכדי שיוכלו לצלוח את התהליך הכרוך בגירושים.

אני מדגיש בפניהם, כי בתי המשפט לרוב מאפשרים להם לקבל החלטות משלהם בכל הקשור למה שהם רואים כפתרון הולם מבחינתם וכי הם לא צריכים לאמץ את הפתרונות המסורתיים המוצעים לעתים קרובות על ידי בית המשפט. אני רואה בצעד זה של מתן מידע לצדדים על האופן שבו החוק והמשפט פועלים. כדרך להעצמת הצדדים, בכדי שהם יוכלו לקבל בהסכמה החלטות משלהם. אני מודע למכשול הפוטנציאלי הכרוך בהכוונה בעקיפין של הצדדים לפתרון הלגלי המסורתי. לדוגמה , אני יכול להסביר כיצד תמיכה בילד נקבעת ע"י ביהמ"ש בדרך כלל ואז להזכיר לצדדים שהחוק גם מאפשר להם להיות יצירתיים לגבי איך הם רוצים לתמוך כלכלית בילדים.

תגובתו של מייקל ג 'ייקובס[3]

היי דן,

מקובלים עלי רוב דבריך במאמר. גם אני רואה את הגישור ביסודו כתהליך של מעורבות אנושית, כמעבר משיפוטיות לשיח מאחה. אם זהו אופי הליך הגישור, שאותו אנו מעוניינים לשמר, אזי גישה של מגשר, שלהבנתו ולתפיסתו – במפורש או במשתמע – מטרת הגישור היא השגת הסכם גירושין, יכולה רק לעוות את משמעות ההליך.

להשקפתי, יש מקום לכך , שהמגשר אמנם יסייע לצדדים להגיע להחלטות מושכלות יותר – שאחת מהן יכולה להיות שהם זקוקים דווקא להליך שאיננו בהכרח הליך גישור. מובן, שבכדי שהם יוכלו להגיע למסקנה שכזו באופן מושכל. זה יקרה אך ורק אם הם יהיו מעורבים קודם לכן בגישור שמבוסס על העקרונות שאתה מכוון אליהם ולא תחליף כלשהו.

עם זאת, יש במאמר שלך מידה כלשהי של חוסר איזון. אמנם אין ספק שלהשקפות עולם, חינוך מקצועי, רקע אישי-מקצועי של המגשר ישנה השפעה עצומה על סוג / איכות הגישור שהוא ינהל ועל תוצאת הגישור וחווית הצדדים מההליך. המגשרים אכן חשובים ומשפיעים – אבל גם המגושרים אינם באים כדף חלק. בחלקם הם אנשים בוגרים, עם ניסיון חיים והשקפות משלהם והם גם אולי שמעו ויודעים מה לצפות מהליך הגישור.

אמנם לרובם אין מושג רב על גישור, איך זה עובד, או איך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. ובמקרים אלה, הם עשויים/עלולים להיות מושפעים, במיוחד מהמגשר המתערב ולגישתו באשר להשגת הסכם הגישור. אני מאמין בתוקף, שאם אנו מעוניינים, שצדדים יתנו את אמונם בהליך גישור, שאיננו לגליסטי, כלומר, הליך גישור שאיננו מוכרע  על פי אמות המידה שינחו את השופט בביהמ"ש, אז הם יהיו זקוקים להדרכה והבנה של הליך הגישור. הם יצטרכו להבין קודם ולהפנים, שהליך הגישור מטפל בבעיות וצרכים האמתיים של כל אחד מהם, שיתוף פעולה ביניהם והתווייה של עתידם בידם שלהם. קשה מאוד לצפות שצדדים פשוט יגיעו לפתחו של המגשר ויהיו מסוגלים לקיים הליך גישור, בעל האופי והמרכיבים, שאנו חותרים אליהם. ללא חינוך מוקדם לכך. במיוחד כאשר התרבות והמסרים החברתיים סביב תהליך כגון גירושין עדיין נתפס כהליך אדברסרי בין יריבים.

בהעדר ניסיון, הבנה או ידע, צדדים יתקשו לנצל בצורה הטובה ביותר את הגישה המעצימה, שמטילה עליהם את האחריות לעיצוב ההסכם וההבנות ביניהם. ללא הנחייה מעמיקה הם עשויים בקלות להיות מובלים להליך מהיר יחסית שיביא עמו הסכם גירושים על בסיס לגליסטי. אין זה אומר שהמגשרים לא אמורים לחתור להליך גישור כהלכתו, שהוא, בסופו של דבר, לטובת בני הזוג עצמם. על המגשר מוטלת האחריות לא רק לתמוך ולהדריך את לקוחותיו לקראת הליך גישור שכזה, אלא גם כדי לעזור לצדדים להתכונן ולהשתמש בהליך זה באופן המועיל והפרודוקטיבי ביותר עבורם.

הערת העורך והמתרגם

 

המאמר מבוסס, כאמור, על מאמרו של מגשר אמריקאי, Dan Simon, שהתפרסם עוד בינואר 2016, ושממנו התפתח רב השיח, שאף הוא הובא כאן בפני הקורא. למרות הפיתוי, המטרה היתה שלא לתרגם את המאמר כמות שהוא, שהרי הוא נכתב ע"י מגשרים אמריקאים, שבאים מרקע תרבותי שונה, ודיסציפלינות שונות. השאיפה שברקע המאמר היתה להתייחס לליבת הנושא שהמאמר דן בו ולדלות ממנו את מה שעשוי לעורר עניין עבור המגשר הישראלי ולהדליק אצלו (כמו אצל עמיתיו האמריקאים) אותות אזהרה.

מי מאתנו שמאמין שהמצב בתחום הגישור לגירושין בארצנו שונה, מוטב שיישיר מבט אל פני המציאות. הרוב המכריע של הגישורים לגירושין מתנהל במשרדי עורכי דין ע"י עורכי דין, שחותרים להביא בזמן הקצר ביותר הסכם גירושין שיהיה מקובל על דעתם של הצדדים מפני שזה – פחות או יותר – מה שייקבע בהליך משפטי. היתרון הוא, שבהסכמים שנערכו ע"י מגשר, הצדדים יכולים לערוך את חלוקת הרכוש בנוחיות ובגמישות עפ"י מה שמקובל עליהם, כך גם באשר להסכמי הראייה, סכומי הכסף שישולמו לכיסוי צרכי הילדים, הסכמות ביחס למקומות מגורים עתידיים, חופשות ויציאות לחו"ל ועוד נושאים טכניים שצריכים הסדרה. בני הזוג מגיעים להסכמה בכל הנושאים הלגליסטיים האלה, הם מרוצים, פונים לביהמ"ש או לביה"ד והסכם הגירושין מקבל תוקף, של פס"ד.

קל יחסית, יעיל, חוסך זמן והמון כסף. הכל נכון, אבל גישור אין כאן. אפילו פחות בהרבה ממה, שהמגשרים מקיימים ברגיל בסכסוכי שכנים או סכסוכים שבין שותפים (למה שקוראים "גישורים" בביה"ד לעבודה או ה"גישורים" הנזיקיים בחברות הבטוח או "גישורים" שהמדינה מעורבת בהם, אין אפילו מקום או סיבה להתייחס אליהם ככאלה. הוא הדין ביחס למה שנקרא היום "גישור" במשפט הפלילי. זה פשוט שימוש לא נכון ומטעה למה שהוא, בפועל, מו"מ לקראת הסדר טיעון). ככלל, את ההסדרים הטכניים הללו, הצדדים יכלו לסכם  בעצמם וביניהם, אולי בעזרת מכר משותף, שהם סומכים עליו, שיעזור להם להתגבר במציאת פתרון הולם לנושאים היותר רגישים או היותר מסובכים. בהמשך יכול שהם ייעזרו בעורך דין, שינסח עבורם את המוסכם. אם לא יעשו כן בעצמם, יוכל עוה"ד להגיש את ההסכם שגובש לביהמ"ש, שיאשר את ההסכם וייתן לו תוקף של פס"ד. בקיצור, הגישור לכאורה לגירושין, הפך, לטוב (כי ישנם רבים שזה בדיוק מה שמתאים להם) ולרע להליך טכני גם במחוזותינו. מתקבל על הדעת שהדבר קורה בגלל, שהרוב המכריע של מי שעוסק במטריה הם בעלי חינוך משפטי, עורכי דין ושופטים בדימוס.  אבל הקורא יודע, שיש שני צדדים למטבע זו, ויש מקום להניח, שמצב זה גם תואם, במקרים רבים, את דרישת הצדדים. הם אינם מבקשים טיפולי עומק שמן הסתם כרוכים בנטל כספי לא מבוטל הכרוך בהליך גישור מתמשך.

לא זאת אלא אף זאת. גם בקורסים ובהשתלמויות המוכרים ובמכוני ההכשרה הידועים ביותר, הגישה העניינית הזאת שלטת בכיפה. אמנם המרצים השונים מלמדים במהלך הקורסים את התיאוריות שביסוד הגישור לגירושין. אולם משיגיע שלב הפרקטיקום או הסימולציה, ההוראות הן, שאין תוחלת במהלכי העצמה, בירידה לנבכי הסכסוך והתעמקות במה שעובר מבחינה נפשית על הצדדים, תוך ניסיון לעצב את תודעתם בכל הנוגע לאופן התנהלותם בעתיד בכלל וביחס לילדים בפרט. "אנחנו לא מטפלים", נשלפת התשובה המוכנה למחאתו של המתאמן. ליבת ההדרכה היא, שיש להנחות את הצדדים להביא אתם לישיבה הבאה פרוט של מקורות ההכנסה, טבלת הרכוש המשותף ופרוט של מערך הוצאות החיים הנוכחי. בישיבה שלאחר מכן, מודרכים פרחי מגשרי המשפחה לערוך טבלה גדולה על בריסטול, מחולקת לימים ושבועות ולקבוע בעזרת הצדדים את הסדרי הראייה של הילדים.  הדברים מובאים כעדות ממקור ראשון – בצרוף התנצלות מראש בפני כל מי, שהחוויה שלו היתה שונה או מוסד או מרכז הכשרה, שבו מתנהלים הדברים אחרת. ספק אם קיימים כאלה.

אז בכפוף להתנצלות שלעיל, נודה גם שאין בידנו פתרון למצב ואולי בכלל אין פתרון. ציבור המתגרשים, אולי ברובו, אינו זקוק להעצמה והתייחסות למצבו הנפשי ולחקר המקור הפנימי הסמוי לסכסוך שהוא נתון בו. לא בהכרח הגירושים נכפו עליהם. הם בחרו בכך בהסכמה ובדעה צלולה. מה שהם זקוקים לו הינו הסדרה מהירה וזולה יחסית של הפרידה ביניהם, ומתן פתרונות מעשיים, שנדרשים בנושאים העיקריים שיש להסדירם בסיטואציה שנוצרה. ואולי לא הכל לשלילה. הרי הגישור הינו בסה"כ רק אחד הענפים של ה ADR  (Alternative Dispute Resolution), שניתן להגדירו כפתרון חלופי לסכסוך – שיטה לפתרון סכסוכים אשר מצריך את התערבותו של מפשר צד שלישי ואשר שואף למציאת פתרון מוסכם לשני הצדדים בסכסוך. והגירושים אינם בהכרח על רקע של סכסוך. מקורם יכול שיהיה, כמו ברבים מהמקרים, על רקע של הסכמה הדדית. ואם בכך הצלחנו להימנע מלערב את ביהמ"ש על כל הכרוך בכך ולצאת מהתהליך יחסית ללא הוצאה כספית כבדה ביותר, אז מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.

[1]. המאמר מבוסס על מאמר מינואר 2016, ב COM. MEDIATE- https://www.mediate.com/articles/SimonDbl20160104.cfm תחת השם

Divorce Mediation: More Mainstream But Less Pure  מאת  Dan Simon

 

Dan Simon writes the blog for the Institute for the Study of Conflict Transformation. He is a national leader in the field of transformative mediation.  He practices and teaches it in Saint Paul, Minnesota.  He's trained mediators throughout the country for the U.S. Postal Service, the Institute for the Study of Conflict Transformation, and as an Adjunct Professor at the Hofstra University School of Law. He serves on the Minnesota Supreme Court's ADR Ethics Board, is the Immediate Past Chair of the Minnesota State Bar Association's ADR Section; and he serves on the Board of Directors of the Institute for the Study of Conflict Transformation. He has been the director of Twin Cities Mediation since he founded it in 1998. He helps with divorces, parenting differences, real estate issues, employment cases, business disputes, and neighbor to neighbor conflicts.

[2] James L. Stovall founded The Mediation Institute, a non-profit organization that promotes the use of alternative dispute resolution processes in governmental, corporate, and family law arenas, in 1992. Mr. Stovall has conducted training workshops in Egypt, India, Indonesia and 23 states in the U.S.Mr. Stovall has conducted trainings for over 1000 individuals including judges, attorneys, executives, and human resource and mental health professionals. He has taught mediation and negotiation at the University of Oklahoma, Oklahoma State University, Oklahoma City University School of Law, and University of Central Oklahoma.

[3] Michael Jacobs has been mediating for the past 23 years across a range of disputes, including family, community, workplace and civil/commercial. He appreciates the fact that even after all this time, he is still quite capable of making mistakes and getting things wrong – it means that he has more to learn.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.