עם התאוצה שצוברת תזכיר הצעת חוק בוררות חובה ביוזמתו של שר המשפטים מר יעקב נאמן, ולאור הביקורת שסופגת יוזמה זו, ראיתי לנכון להתמודד עם האתגר ולהשוות את הליך הבוררות עם הליך אחר, השייך למשפחת ה ADR ((alternative dispute resolution) – פתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, הוא הליך הגישור.
להשוואה זו יש מקום במיוחד לאור דבריה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, המתנגדת בחריפות להצעת החוק להעברת הליכים אזרחיים מבית משפט השלום ל בוררות חובה אצל עורכי דין פרטיים, ומגדירה את ההצעה "אסון".
מטרתו של מאמר זה לתת בידי הקורא הכלים לבחון את שני ההליכים, להכיר את מעלותיו וחסרונותיו של כל אחד מהם ולהחליט מתוך מודעות איזה מהם עדיף בעיניו.
א. הקדמה
בשל נסיבות שונות, והויכוח המתלהט סביב יוזמתו של שר המשפטים לקדם את הצעת החוק בדבר בוררות חובה, נמסרה לי המשימה לכתוב מאמר שעניינו ניתוח הליכי הבוררות והגישור תוך קיום השוואה בין שתי הדיסציפלינות הללו.
משהועמדתי בפני האתגר, התחלתי בריכוז החומר ואחד הדברים שהתחוורו לעיני היא ריבוי החומר הקיים בספרות ובפסיקה בנושאי הבוררות לעומת דלותו היחסית (לפחות בכל מה שקיים ונוגע לארץ הקודש).
אין כמעט מקבץ של פסקי דין מפרסומי הפסיקה המגיע לשולחני שלא כולל לפחות פסק דין אחד או שניים בנושא של בוררות, שעה שהתייחסות לגישור לא קיימת בפסיקה כלל ועיקר.
תופעה זו איננה בהכרח מעידה על מידת הפופולריות של שני ההליכים אלא על השוני באופיים. בעוד שהליך הגישור, ככל שהוא מתנהל, הוא מתנהל באווירה של הסכמה ורצון טוב מתוך מטרה משותפת להגיע לפתרון הסכסוך – ובהתקיים תנאי יסוד אלה, גם האינטימיות והפרטיות של ההליך כמעט ומתחייבים מהם. הליך הבוררות לעומתו הינו הליך אדברסרי, שבהינתן ההסכמה הראשונית לו בשטר הבוררין, ניתן לאוכפו על הצדדים לו. ההליך מסתיים בהכרעה לטובת אחד מהם ואלה כשלעצמם יש בהם כדי להצריך פניות לערכאות והכרעות של בתי המשפט.
ובאשר לפופולריות של הליכים אלה, הרי ידוע, ששני ההליכים הללו סובלים ממצוקה רבתי של חוסר שימוש בהם על ידי ציבור המתדיינים בארץ. אין בידי סטטיסטיקה באיזה משני הליכים אלה נעשה שימוש רחב יותר. למרות שנושאי הגישור אינם מוצאים את מקומם כמעט לחלוטין בפסיקה, אין הדבר שולל את מה שידוע לי מידיעה אישית, שגישורים בהיקף נרחב מתקיימים – ללא כל פרסום מעצם טיבם – בחדרים פנימיים במשרדי עורכי דין או במשרדי מי שהוסמכו לכך בחברות ובארגונים פרטיים וציבוריים כאחד, אם בין עובדים ואם בין עובדים ומעסיקיהם, ושלא לדבר על הגישורים המתקיימים בחסות בתי הדין לעבודה.
לעומת זאת, בהרצאה שנשא עו"ד צבי פירון, יו"ר מועצת המנהלים של המוסד לבוררות, ביום 17.2.11 בבית ציוני אמריקה, במסגרת יום עיון בנושאי בוררות, הוא גילה לקהל המאזינים שבמשרדו, בממוצע, מנוהלים בשוטף אלף הליכים שונים. מתוכם פחות מ-20 הם הליכי בוררות, דהיינו פחות מ-2%. (נתונים סטטיסטיים נוספים על מצב הבוררות בארץ אפשר למצוא במאמרו של ש. מרון, עו"ד ורו"ח , תחת הכותרת "התיקון לחוק הבוררות – האומנם יביא התיקון להגברת השימוש באפיק זה – אמנם כן !" באתר http://www.lawguide.co.il).
ב. שלוש הערות בפתחו של המאמר:
ראשית, ככל שהעמקתי בחומר, נוכחתי שספק אם אוכל להקים רשימה סגורה, סופית וכוללת של כל נקודות הדמיון והשוני בין שני מוסדות אלה – הגישור והבוררות, אך כל נקודה מאלה שהתגלתה לעיני הבאתי במאמר זה לפניהם.
שנית, הקורא לא ימצא במאמר מסקנה חלוטה אם הבוררות קרובה יותר באופייה לתהליך הגישור או להליך השיפוטי בביהמ"ש. לרגעים חשתי שאני משווה בין מין עם שאינו מינו ולעיתים נראו לי שתי הדיסציפלינות שלובות ומשלימות זו את זו.
אולי כך גם ראה את הדברים המחוקק בתקנו את תקנה 5 (ח) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג – 1993:
"(ח) המגשר לא יהיה צד להסדר הגישור, ולא יוטלו עליו בהסדר הגישור חובות ולא יוקנו לו זכויות, בין במישרין בין בעקיפין, ואולם לאחר הפסקת הגישור רשאים בעלי הדין להסכים שהמגשר יתן חוות דעת על הסכסוך או יתמנה לבורר בסכסוך".
מכל מקום עו"ד אמנון סטרשנוב (שופט בדימוס) – נשיא המוסד לבוררות עסקית – בהרצאתו שנישאה באותו מעמד בו נישאה הרצאתו של עו"ד צבי פירון, שהזכרתי, הביע את דעתו שבעיניו הבוררות קרובה יותר להליך הגישור מאשר להליך השיפוטי בביהמ"ש.
יעמוד, איפוא, הקורא בעצמו על נקודות הדמיון והשוני בין שני המוסדות ואם ימצא לנכון לעשות כן – יכריע בה הוא בעצמו.
שלישית חכמים ובקיאים ממני כבר עסקו בהשוואת הדומה והשונה שבין הבוררות לגישור. ומאחר ואת הגלגל הזה כבר המציאו ואפילו מספר רב של פעמים, לא ראיתי לנכון להתעלם מפרסומים אלה. נהפוך הוא, הם היו לי מקורות ידע ולא מנעתי מעצמי להסתמך עליהם תוך המצבעה על המקור.
לאור הערה אחרונה זו הקורא שכתיבת מאמר זה חייבה אותי לא רק באיסוף החומר ולימודו, אלא גם בגיבוש מפת הדרכים שלפיה אוכל לכתוב מאמר, באופן שלא נעשה במאמרים ובהרצאות הרבות האחרות.
גישתי, איפוא, לנושא היתה להשוות בין שני הליכים אלה דרך השוואת מעשי החקיקה המתייחסים לגישור ולבוררות, ובהתקיים הצורך – גם לפסיקה המפרשת את דברי החקיקה האלה.
ג. הגדרה ומהות
1. השוואה הגדרתית
שני המוסדות – הן הגישור והן הבוררות – מטופלים בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 :אך בעוד שלגבי הליך הגישור המחוקק קובע את הגדרתו:
"גישור
79ג. (א) בסעיף זה –
"גישור" – הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך,
מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו;"
הוא איננו עושה כן ביחס לבוררות ומסתפק באמירה:
"בוררות
79ב.
(ג) הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968-, יחולו על בוררות לפי סעיף זה; אולם "בית
המשפט" שבסעיף 1 לחוק האמור יהיה בית המשפט שהעביר את הענין לבוררות".
וגם בחוק הבורררות, בסעיף 1 הימנו, המחוקק מגדיר מהו הסכם בוררות, מיהו בורר ומהו פסק בוררות, אך שלא כמו ביחס להליך הגישור (בחוק בתי המשפט הנ"ל), הוא נמנע מלהגדיר בוררות מהי.
2. השוואה מהותית – השוני המהותי שבין הגישור לבוררות:
מן הראוי להדגיש שבהוראות חוק אלה אין כדי לתאר את המהות המשפטית-חברתית של שני המוסדות וזו החשובה:
הן הגישור והן הבוררות שייכים למשפחת ה- ADR – (alternative dispute resolution) כלומר משפחת המכשירים לפתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט המצריכים התערבותו של צד שלישי – המגשר או הבורר
מאידך השוני ההמרכזי בין שני ההליכים הוא שבעוד שבגישור פתרון הסכסוך – אם אמנם יושג– הוא לעולם יושג בהסכמה, הרי שבבוררות לעולם (בעקרון) יושג פתרון, ואם הוא לא יהיה פתרון מוסכם – הוא יושג בהכרעה לטובת מי מהצדדים לה.
(ברם, הן לשם אכיפת הסכם/הסדר הגישור והן לצורך החלטת הבורר תידרש תמיד פנייה לבית המשפט ומתן החלטה מצידו בעניין).
באשר להליך הגישור המחוקק מוביף וקובע – בתקנה 2 לקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג – 1993 – את מהות הליך הגישור, דבר שהוא לא עשה לגבי בוררות:
"מהות הגישור
2. גישור הוא הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה על יישוב הסכסוך, בין
היתר על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, גילוי מידע הדרוש בקשר לסכסוך והצעת אפשרויות
לפתרונו".
לא קשה להבין אם כן, מתוך הגדרת זו של מהות הגישור על השוני היסודי שבין שני המוסדות, כפי שמצטייק מבעד לעיני המחוקק עצמו:
בעוד שהגישור הינו הליך שנועד להביא את בעלי הדין "לידי הסכמה על יישוב הסכסוך", הרי הבוררות, לעומתו הינה הליך שיפוטי לכל דבר, שבסופו, אם הצדדים לו יגיעו לידי הסכמה על יישוב הסכסוך שבינהם, יכריע בו הבורר, כפי שעושה השופט בביהמ"ש.
בשונה לחלוטין מהליך הגישור שלגביו קובע המחוקק במפורש, בתקנה 1 לתקנות הנ"ל, שלמגשר אין בידו הסמכות להכיע בסכסוך – על הבורר, כמו שעל השופט, מוטלת החובה להכריע בסכסוך.
במאמרו תחת הכותרת הכותרת "ההבדל בין גישור ובוררות" כותב ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד, בורר ומגשר:
"גישור הוא הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה על יישוב הסכסוך, בין היתר על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, גילוי מידע הדרוש בקשר לסכסוך והצעת אפשרויות לפתרונו.
בהליך הגישור עומדת התפיסה, לפיה עדיפה דרך הידברות ישירה, יעילה ומועילה בין הצדדים, המוכשרים לפתור את המחלוקות ביניהם טוב יותר מאשר גורם חיצוני, כגון שופט או בורר, וזוהי הגישה אותה מבקש הגישור להנחיל.
בניגוד לשופט או בורר, המגשר אינו מחליט או כופה פתרון על הצדדים, אלא משמש כמסייע ניטראלי לקידום האינטרסים של השותפים להליך. תפקידו של המגשר לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך של גישור, בדרך של ניהול משא ומתן חופשי, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו. האלמנטים של הבנה, השלמה ותקשורת מהווים את המפתח לניסוח הסכם יעיל ומועיל בין בעלי הדין בטווח הקצר ובטווח הארוך, בסיום אקט גישור".
ד. מיהו בורר / מיהו מגשר
בסעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968(להלן: חוק הבוררות) מצינו:
"בורר" – בורר שנתמנה בהסכם בוררות או על פיו, לרבות בורר מכריע ובורר חליף;"
ובאותו סעיף:
"הסכם בוררות" – הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו;".
דהיינו כל אדם יכול שיהיה בורר אם נתמנה לשם כך בהסכם בוררות בכתב.
לעומת זאת קובע סעיף 79 ג (א) הנ"ל לחוק בתי המשפט מיהו מגשר:
"79. (א) בסעיף זה –
"מגשר" – מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור בדרך של ניהול משא ומתן חופשי".
על הגדרה זו חוזר המחוקק בקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג – 1993 כמעט באותן מילים, אך מוסיף מרכיב חשוב:
1. בתקנות אלה –
"מגשר" – מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסדר גישור מתוך
ניהול משא ומתן חופשי, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו;
המחוקק ממשיך וקובע בסעיף 79 ד (א) לחוק בתי המשפט:
"תקנות לענין בוררות וגישור
79ד.(א) שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות –
(1) סדרי מינוי בורר או מגשר;
(2) סדרים וכללים בהליך גישור וניהולו;
(2א) הכשירות, הכישורים והניסיון הנדרשים ממגשר המבקש להיכלל ברשימת המגשרים כאמור בפסקה (2ב), לרבות השכלה והכשרה בגישור";
אך בעוד שהמחוקק עשה כן לגבי מגשרים בתקנות בתי המשפט (רשימת מגשרים), התשנ"ו-1996, הוא מעולם לא עשה כן לגבי בוררים. בעוד שלגבי מגשרים נקבעו בתקנות הנ"ל הכישורים והניסיון הדרושים על מנת לשמש ככזה, הדבר מעולם לא נעשה לגברי בוררים.
דא עקא התקנות הנ"ל אלה בוטלו ב- 6.4.2008 ולפיכך אין עוד טעם לדיון בהוראות. העיקר הוא שבכך הושוו המגשרים לבוררים – ביחס לשניהם לא קיימות אמות מידה חקוקות באשר למי שיכול לשמש בתור שכאלה.
ה. הולדת הליכי הגישור והבוררות:
לעולם נתונה הרשות לשניים להסכים במשותף, שבמקרה שיתגלע סכסוך ביניהם או משנתגלע סכסוך בינהם, הן על אופן בו יפתר הסכסוך – אם בגישור ואם בבוררות (ואם בדרך של פיתרון חילופי אחר מפנייה לביהמ"ש).והן מי יהיה המגשר או הבורר בסכסוך שביניהם.
אולם זו לא הדרך היחידה בה יוקם איזה מההליכים הנ"ל. המחוקק מסר את הסמכות לכך גם בידי בתי המשפט על בסיס של עיצה והסכמת הצדדים. חרף מהלכים שונים הנעשים טרם החליט המחוקק על גישור או בוררות חובה.
1. הליך מינוי הבורר או המגשר
סעיף 79 ב (ב) לחוק בתי המשפט קובע בעניין:
"(ב) בעלי הדין, באישור בית המשפט, ימנו את הבורר; לא באו בעלי הדין לידי
הסכמה על הבורר, רשאי בית המשפט למנותו מתוך רשימה שהגישו לו
בעלי הדין, או לפי בחירתו – באין רשימה כזו".
ואילו את זהות המגשר מסדירות תקנות בתי המשפט (גישור) בתקנה 3:
"(ג) הסכימו בעלי הדין להעביר את הענין לגישור ולמנות מגשר, יודיעו לבית המשפט מיהו
המגשר וימסרו לבית המשפט כתב הסכמה ממנו.
(ד) לא הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה על מינוי מגשר, רשאי בית המשפט לבחור מגשר מתוך רשימת המגשרים כמשמעותה בתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (מינוי מגשר), התשנ"ו-1966.
בסעיף 79 ג. (ב) לחוק בתי המשפט קבע המחוקק:
"(ב) בית המשפט רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר תובענה לגישור".
ובתקנה 3 לתקנות בתי המשפט (גישור) תוקן:
"העברת ענין למגשר
3 (א). הצעת בית משפט לבעלי הדין, להעביר ענין שלפניו, כולו או
מקצתו, לגישור, יכול שתיעשה בכל שלב של הדיון".
" בוררות
79ב. (א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין שלפניו, כולו או מקצתו, לבוררות, וכן רשאי הוא, בהסכמתם, להגדיר את תנאי הבוררות".
2. מסמכי היסוד והיוריספרודנציה שבסיס הגישור והבוררות
אשר לגישור קובעת תקנה 3 (ה) (ו) כדלקמן:
"(ה) הסכים המגשר לקבל את המינוי לפי תקנת משנה (ד), ימסור לבית
המשפט את כתב הסכמתו.
(ו) אישר בית המשפט את העברת הענין לגישור, יראו את ההסכם בנוסח שבתוספת (להלן – ההסכם המצוי), כהסכם בין בעלי הדין, ובינם לבין המגשר, זולת אם הסכימו ביניהם, בכתב, אחרת".
כלומר אם הגישור הינו תולדה של הסכמת הצדדים ואם זו הושגה מחוץ לכותלי בית המשפט, אין שום חובה שההתקשרות בהסכם גישור תעשה בכתב. בכל הנוגע לצורך בהקניית נפקות להסדר הגישור שיבוא בעקבותיו. (כאשר הגישור הולדתו בביהמ"ש- דורשת תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (גישור) שיוגש לבהמ"ש כתב הסכמה מעת המגש- ר' להלן בפרק חובות המוטלות על המגשר ואלה המוטלות על הבורר).
כבר בפרק קודם – (מיהו בורר ומיהו מגשר) – נוכחנו שלא קיימת דרישה למסמך כתוב בכדי להקנות למי שהצדדים בחרו בו את מעמד המגשר.
אין כן הדבר לגבי הבוררות. חוק הבוררות קובה בסעיף 1 הימנו:-
"הסכם בוררות" – הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו;"
ומכאן: הסכם בכתב, ההסכם אינו חייב להיות חתום אבל הוא חייב כתב. הכתב הוא דרישה קונסטיטוטיבית, מי שכורת הסכם בוררות מוותר על זכויות יסוד כגון הזכות להליך משפטי – נגישות לבית משפט והזכות לערעור.
וכמו לגבי הגישור,כנראה לעיל, מכתיב המחוקק הסכם בוררות משלו, שבידי הצדדים לשנותו או להחליפו, אבל בכל מקרה קיומו הינו מנדטורי.
סעיף 2 לחוק הבוררות נקבע:
"2.רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת ככל שהן נוגעות לענין, והוא כשאין כוונה
אחרת משתמעת מן ההסכם".
המסקנה המהותית החשובה מאמור לעיל היא שנשמת אפם של שני ההליכים שהם הליכים וולונטריים ומקורם בהסכמה. ולפיכך התחומים המשפטיים השולטים הן בגישור והן בבוררות – לבד מהדינים המיוחדים המתייחסים אליהם – הוא תחום דיני החוזים ובכלל זה חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970, הפסיקה העניפה, הפרשנות וכל יתר ההשלכות מרחיקות הלכת הכרוכות בכך. (ראה לדוגמא את סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).
אלא שבעוד הכניסה לשני ההליכים היא וולונטרית אין כן המשכם. בהליך הגישור הן הצדדים לגישור והן המגשר רשאים בכל עת להפסיק את הליך הגישור, אין כן הדבר בבוררות – פעם נחתם הסכם בוררות היא תיכפה הר כגיגית על הצד שרוצה להתנער ממנה.
ו. סיום הליך הבוררות והליך הגישור.
1. הגישור יכול שיסתיים באחת משתי דרכים:
האחת – הפסקת הגישור:
סעיך 7 ג. (ח) לחוק בתי המשפט:
(ו) לא הגיעו בעלי הדין ל הסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה.
והשלמתה של הוראה זו בתקנה 8 לתקנות בית המשפט (גישור):
"הפסקת הגישור
8 . (א) בעל דין רשאי להפסיק את הגישור בכל עת ולבקש חידוש ההליכים
בבית המשפט, לאחר שמסר על כך הודעה, בכתב, לבעלי הדין
האחרים ולמגשר.
(ב) המגשר רשאי להפסיק את הגישור אם הוא סבור כי נתקיים אחד
מאלה:".
(התקנה ממשיכה לפרט 8 עילות שבהתקיים כל אחת מהן רשאי המגשר להביא
לסיום הבוררות)".
והשניה – בהשגת הסדר גישור:
סעיף 79 ג (ז) לחוק בתי המשפט:
"(ז) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין".
ביחד עם תקנה 9 לתקנות בית המשפט (גישור):
" הסדר הגישור
9. (א) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יערכו אותו בעלי הדין או המגשר בכתב, ויפרטו בו את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך; בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו".
2. סיום הליך הבוררות
בבוררות לא קיימות שתי אפשרויות שכאלה. הבוררות – ככלל – תסתיים תמיד בהחלטת הבורר. סעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות (סעיף 2) קובע
בהקשר זה:
" טו. על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים".
יכול גם שהבורר יועבר מתפקידו:
סעיף 11 לחוק הבוררות:
"11. בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה:
(1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים;
(2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין;
(3) נבצר מהבורר למלא את תפקידו".
ויכול שהבורר יתפטר מתפקידו.
סעיף 12 לחוק הבוררות:
"12 (א) נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו, יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות.
(ב) הועבר בורר מתפקידו, רשאי בית המשפט, במקום למנות בורר חליף, להחליט שהסכסוך שהוא נושא הבוררות לא יידון בבוררות, אם ראה טעם מיוחד לכך".
אולם עינינו הרואות – באלה אין כדי לסיים בהכרח את הליך הבוררות. אומר המרצה עו"ד פנחס מעוז:
" ישנם מספר מקרים, בהם הסכם הבוררות מסתיים אוטומטית (מסתיים מאליו):
1. כאשר פג המועד למתן פסק הבורר – אם הבורר לא נותן את פסק הבוררות בזמן שהקציבו לו הצדדים לבוררות, אז הבוררות פוקעת.
2. כאשר פגה כהונתו של בורר שהתמנה על בסיס אישי (בניגוד להסכם בוררות אשר קובע מנגנון ולא ממנה אדם מסויים) – אם הבורר שמונה ע"י הצדדים לא יכול לבצע את המוטל עליו, משום שהוא נפטר /נקלע לניגוד אינטרסים / חייב לעזוב לחו"ל.
3. אם פסק הבורר בוטל ע"י ביהמ"ש – החוק קובע שאם ביהמ"ש ביטל את פסק הבורר, אז הבוררות מתבטלת ולא מתחילים את התהליך מההתחלה (כלומר, ההסכם מיצה את עצמו והבורר סיים את דרכו).
4. אם אחד מהצדדים מתעלם מפסק הבוררות, למרות הסכם הבוררות בין הצדדים, ופונה לביהמ"ש – ביהמ"ש רשאי להחליט שידונו על הסכסוך בביהמ"ש, ואז מתבטל הדיון במסגרת הבוררות".
נציין שבפסק הדין ע.א. 5983/08 קטלנה מיימון נ' חיים פייגלין נידונה דרך נוספת להפסקת הליך הבוררות והיא – זניחתו.
ולעניין זה פוסק כבוד השופט א. ריבלין:
" אין חולק עוד כי קטלנה לא הגישה את כתבי הטענות – במסגרת הבוררות – בתוך שלושים הימים שהוקצבו לה לשם כך, וכי חלף הזמן למתן פסק בורר. אין גם חולק כי בנסיבות אלו – פוקע הליך הבוררות (ראו סעיף טו בתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל כרך א 231-229, 240-234 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005); ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, פ"ד נט(1) 828 (2004)). הגיונו של כלל זה טמון במהותו של הליך הבוררות כהליך שנועד להביא לסיומם המהיר של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. כאשר מעבירים בעלי דין את הסכסוך ביניהם לידיו של בורר, כוונתם היא כי הכרעת הבורר תהיה יעילה ומהירה (השוו רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327 (1999); רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' כידון, פ"ד נ(5) 466 (1997)). הליך בוררות הנמשך שנים רבות מנוגד לכוונה המקורית של הצדדים, ולתכליותיו ומטרותיו של חוק הבוררות עצמו. בשל כך פקיעתו היא מוצדקת.
ז. עיכוב הליכים בגישור ובוררות
לכאורה המונח עיכוב הליכים קיימם בשתי המסגרות – הן בגישור והן בבוררות. אולם בשל בשוני המובהק שבין שתי הפרוצדורות הללו לאותו מונח קיימות משמעויות שונות לחלוטין.
עיכוב הליכים בגישור קבוע בסעיף 79 ג. לחוק בתי המשפט:
"(ה) העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.
(ו) לא הגיעו בעלי הדין ל הסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה.
בעולם הגישור אין להעלות על הדעת סיטואציה בה הצדדים עשו ביניהם, בשלב כלשהו, הסכם לפתור כל סכסוך ביניהם בגישור, וכאשר צד לאותו הסכם התעלם ממנו ופנה בתביעה לבית המשפט בגין סכסוך כלשהו שפרץ ביניהם – יבוא הצד המקיים וידרוש מבית המשפט לעכב ההליכים, שכן הם בניגוד להסכם גישור שנכרת בין הצדדים.
הרי עצם הפנייה של הצד המפר לבית המשפט מבהירה כי הוא איננו רוצה עוד בהליך של גישור ובכך די בכדי לשמוט את הקרקע מעצם קיומו של הליך שכזה.
הדבר שונה לחלוטין בעולם הבוררות. פעם הסכים מאן דהוא בהסכם לקיומה של בוררות בעניין מסויים, הרי משפרץ סכסוך באותו עניין, חסומה דרכו לביהמ"ש, והליכים שפתח בהם יעוכבו:
סעיף 5 לחוק הבוררות:
"5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".
רוצה לומר – מושג זהה – משמעותו שונה לחלוטין בשתי הדיסציפלינות כתוצאה מהשוני המהותי שביניהן.
ח. חובות המוטלות על המגשר ואלה המוטלות על הבורר
1.החובות המוטלות על המגשר
החובות המוטלות על המגשר מפורטות בעיקר בתקנות בתי המשפט (גישור) והראשונה שבהן היא משלוח הודעה בכתב (מן הסתם חתומה על ידו), בה הוא מודיע לביהמ"ש כי הוא מסכים לשמש ככזה בעניין שלשמו הוא מונה:
תקנה 3 (ג) ו- (ה):
" (ג) הסכימו בעלי הדין להעביר את הענין לגישור ולמנות מגשר, יודיעו לבית המשפט מיהו המגשר
וימסרו לבית המשפט כתב הסכמה ממנו".
וכן:
"(ה) הסכים המגשר לקבל את המינוי לפי תקנת משנה (ד), ימסור לבית המשפט את כתב הסכמתו.".
חובה אחרת של המגשר היא – במקרה והליך הגישור נמשך מעבר לפרק הזמן שביהמ"ש קבע לעיכוב ההליכים – את הסכמת בעלי הדין להאריך את משך התקופה (אם הם אמנם הסכימו לכך) ולאיזה פרק זמן נוסף מתבקשת ההארכה כאמור.
תקנה 4 (ב):
"(ב) חלפה התקופה שקבע בית המשפט לעיכוב ההליכים, ולא הגיעו בעלי הדין לידי הסדר גישור,
יודיע המגשר לבית המשפט אם בעלי הדין מסכימים להארכת התקופה ומהי תקופת ההארכה
שלה הסכימו".
עיקר חובות המגשר מפורטות בתקנה 5:
" חובות המגשר
5. (א) במילוי תפקידו ינהג המגשר בהגינות, בתום לב וללא משוא פנים.
(ב ) המגשר יסרב לקבל מינוי לפי תקנה 3 אם –
(1) היה בינו לבין אחד מבעלי הדין קשר מקצועי או אישי קודם, זולת אם הודיע על כך לבעלי
הדין האחרים והם נתנו את הסכמתם למינויו בכתב;
(2) הוא עלול, לדעתו, להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כמגשר
ובין ענין אחר; נתגלה החשש לניגוד העניינים במהלך הגישור, יפסיק המגשר את הגישור,
ויודיע לבית המשפט כי אינו יכול להמשיך לשמש כמגשר.
(ג) המגשר יעמיד את בעלי הדין על הצורך להתחשב בעניינו של קטין או פסול דין הקשור לסכסוך.
(ד) המגשר לא ישתמש בכל מידע שנמסר לו במהלך הגישור, שלא יכול היה לקבלו בדרך אחרת
במאמץ סביר, לכל מטרה זולת הגישור.
(ה) המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור.
(ו) מסר בעל דין מידע למגשר תוך דרישה לשומרו בסוד, ישמור המגשר על סודיות המידע כלפי כל
בעל דין אחר, אלא אם כן ויתר מוסר המידע על הסודיות.
(ז) המגשר לא ייעץ לבעלי הדין בעניין מקצועי שאינו בתחום התמחותו ולא ייתן חוות דעת מקצועית על
שאלה שבמומחיות שהתעוררה במהלך הגישור, אף אם היא בתחום התמחותו.
(ח) המגשר לא יהיה צד להסדר הגישור, ולא יוטלו עליו בהסדר הגישור חובות ולא יוקנו לו זכויות, בין
במישרין בין בעקיפין, ואולם לאחר הפסקת הגישור רשאים בעלי הדין להסכים שהמגשר יתן חוות
דעת ל הסכסוך או יתמנה לבורר בסכסוך.
חובה נוספת המוטלת על המגשר היא להסביר לצדדים בתחילת הגישור את מהות ההליך לו הם הסכימו:
תקנה 6:
" תחילת הגישור
6. בתחילת הגישור יסביר המגשר לבעלי הדין, במידת הצורך, את מהות הגישור, להבדיל מבוררות, מייעוץ או טיפול מקצועי, ואת פרטי ההסכם המצוי, וכן כי –
(1) עלי הדין מחוייבים לנהוג במהלך הגישור בהגינות ובתום לב, כי
רשאים הם להיוועץ באופן עצמאי בכל שלב עם מי שיבקשו, לגבי כל
ענין שבגישור, וכי רשאים הם להפסיק את הגישור בכל עת בהתאם
להוראות תקנה 8(א)";
החובה האחרונה המנוסחת בלשון אימפרטיבית מפועה בתקנה 7 ומתייחסת לחובת המגשר להודיע לצדדים מה יהיה שכר טרחתו:
תקנה 7:
" שכר טרחה הוצאות ופקדון
7. (א)
(ב) בתחילת הגישור יודיע המגשר לבעלי הדין את שכר הטרחה שקבע
ואת אופן תשלומו; שכר הטרחה לא ייקבע בסכום הכולל גם
הוצאות בעין".
יתר ההוראות בתקנות הן בשיקול הדעת הניתן למגשר להפסיק את הגישור בנסיבות מסוימות שאותן מפרטות התקנות – וזאת בצד החובה המוטלת על המגשר להודיע לביהמ"ש את דבר הפסקת הגישור:
תקנה 8 (ג):
"(ג) החליט המגשר להפסיק את הגישור, יודיע המגשר על החלטתו לבית המשפט; המגשר לא ימסור
לבית המשפט את נימוקיו ולא יחווה דעתו בכל עניין הנוגע לגישור, אלא על פי תקנה 5(ח).
או שהן הוראות אלקטיביות כגון שבעלי הדין או המגשר יערכו את הסדר הגישור – וזאת בצד החובה שעל המגשר להודיע לביהמ"ש את דבר השגת הסדר הגישור ולקיימו בחתימתו:
תקנה 9:
9 (א) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יערכו אותו בעלי הדין או
המגשר בכתב, ויפרטו בו את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך;
בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו.
(ב) נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם
האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור
יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו.
או שהן פרוצדורליות ונוגעות לאופן הגשת הבקשה לביהמ"ש ליתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור.
חלק מחובות המגשר כפי שהובאו לעיל – כמו חובת תום הלב של המגשר והעדר תלות מצידו במי מבעלי הדין מעוגנות שוב בתוספת לפי תקנה 3 (ן), שהיא ההסכם המצוי בין בעלי הדין והמגשר.
2. החובות המוטלות על הבורר
סעיף 30 לחוק הבוררות הוא הוראת החוק העיקרית ממנה אנו למדים על חובות הבורר:
"פרק ו': חיובי הבורר ושכרו
30. בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".
עח המשעות וההשלכות של חובת הנאמנות של הבורר כלפי בעלי הדין עמדה כב' שופטת ביהמ"ש האליון, איילה פרוקצי'ה בפסה"ד רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ' נ' משה תאומים:
" חובת נאמנות – אחריות מכח חוק הבוררות
9. הבורר הוא אדם אשר הצדדים מינו בהסכמה להכריע בסכסוך ביניהם. החלטתו תחייב אותם ותהווה מעשה בית דין לגביהם. הליך הבוררות מהווה תחליף להליך שיפוטי בבית המשפט והוא מתנהל על פי כללים מוגדרים שמקורם בהסכם הבוררות ובחוק הבוררות. הבורר אינו נדרש על פי חוק להיות בעל כישורים מוגדרים או השכלה פורמלית מסוימת, אולם מצפים ממנו כי יהיה בעל הבנה בתחום בו הוא מתבקש להכריע וכי יפעל בנאמנות ובאובייקטיביות מלאה כלפי בעלי הדין. הוא נדרש לרמת הגינות גבוהה ולפעולה מתוך נאמנות מלאה לבעלי הדין ולתפקידו כמכריע בסכסוך, ומצווה לנהוג בתום לב, ביושר, באובייקטיביות והעדר משוא פנים. הבורר שואב את סמכותו מבעלי הדין או מטעמם, והוא נושא באחריות כלפיהם (Russell, On Arbitration, 1997, p. 8-9). סעיף 30 לחוק הבוררות קובע את מסגרת האחריות של הבורר בזו הלשון:
"בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באימון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".
הפרת חובות זהירות, שקידה ומיומנות על ידי בורר – חסינות מכח פקודת הנזיקין
10. סעיף 30 לחוק הבוררות אינו מדבר אלא בחובת נאמנות החלה על בורר כלפי בעלי הדין אשר הפרתה מקימה בידיהם עילה לפיצויים. בצד חובת נאמנות, חב בורר גם בחובות נוספות כלפי הדין. עליו לפעול בתפקידו במסירות, במיומנות, במקצועיות, בחריצות ובשקידה. חלה עליו חובת זהירות בביצוע תפקידו. חובה זו שונה היא מחובת האימון. חובת האימון נועדה להבטיח את מילוי התפקיד ביושר ובהגינות ולמנוע ניצול לרעה של כח המשרה לתכלית שאינה קשורה בצרכי התפקיד. חובת הזהירות נועדה להבטיח כי התפקיד יבוצע ברמה מקצועית נאותה, באחריות ובשקידה. אכן, "זהירות לחוד ואמונים לחוד. עם זאת, אין מניעה כי אותה התנהגות עצמה תהא בה גם הפרת חובת זהירות וגם הפרת חובת אמונים" (פרשת בנק צפון אמריקה, שם, פיסקה 75). הפרת חובות אלה היתה באופן רגיל מקימה בידי בעל דין עילה לתביעה בנזיקין כלפי הבורר……".
ובאותו עניין כותב ד"ר ישראל שמעוני בורר ומגשר תחת הכותרת אחריות בורר וביטול פסק בורר –
"חובת נאמנות – אחריות מכח חוק הבוררות הבורר הוא אדם אשר הצדדים מינו בהסכמה להכריע בסכסוך ביניהם. החלטתו תחייב אותם ותהווה מעשה בית דין לגביהם. הליך הבוררות מהווה תחליף להליך שיפוטי בבית המשפט והוא מתנהל על פי כללים מוגדרים שמקורם בהסכם הבוררות ובחוק הבוררות. הבורר אינו נדרש על פי חוק להיות בעל כישורים מוגדרים או השכלהפורמלית מסוימת, אולם מצפים ממנו כי יהיה בעל הבנה בתחום בו הוא מתבקש להכריע וכי יפעל בנאמנות ובאובייקטיביות מלאה כלפי בעלי הדין. הוא נדרש לרמת הגינות גבוהה ולפעולה מתוך נאמנות מלאה לבעלי הדין ולתפקידו כמכריע בסכסוך, ומצווה לנהוג בתום לב, ביושר, באובייקטיביות והעדר משוא פנים. הבורר שואב את סמכותו מבעלי הדין או מטעמם, והוא נושא באחריות כלפיהם: "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באימון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".
ובמקום אחר הכותב מבקר את סעיף 30 הנ"ל לאמור:
" סעיף 30 מדגיש, כי הליך הבוררות מהווה הסכם. ההסכם הראשי הוא הסכם בין הצדדים למנות בורר. לצד ההסכם הראשי קיים הסכם צדדי בין הצדדים לבין הבורר שהוא ימלא תפקידו. אם לא מילא תפקידו בנאמנות (ביושר, חוסר תלות, אי משוא פנים וכו'), זכאי הנפגע נוסף על כל תרופה לפי החוק, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה. הסעיף יוצר עילה מיוחדת לפי חוק הבוררות – פיצויים על הפרת נאמנות של הבורר. למעשה, מה ההוראה באה להוסיף? אילו פיצויים הנפגע יכול לדרוש מהבורר? הסנקציה שיחליפו אותו בבורר לא נוראה כ"כ (כך גם אם יהא עליו לשלם פיצוי מסוים). מבחינת הסנקציה של אי פעולה בנאמנות לא כ"כ נוראה.
ניתן לתאר שני מצבים: הבורר לא פועל בנאמנות בכך שלא קבע ישיבות במרחק זמן סביר. בתור בורר היה צריך לפתור ביעילות את הסכסוך. על כך לא צריכה להיות סנקציה מרחיקת לכת. אולם אם הבורר מקבל שוחד. ברור שהוא הפר נאמנות. מה הסנקציה של בורר שקיבל שוחד מחוץ לחוק העונשין? נניח, שהבורר קיבל שוחד לפני תחילת הדיונים. איזה נזק נגרם לבעל הדין? איזה יתרון סעיף 30 מצמיח לבעל הדין?".
ואילו המרצה עו"ד פנחס רוזן, בהרצאתו על בוררות בדיני המסחר, רואה בחובת הנאמנות המוטלת על הבורר כחובת הנאמנות המוטלת על "שליח":
"סעיף 30 לחוק הבוררות – אחריות הבורר:
בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות ולנהוג עפ"י כללי הצדק הטבעי כלפי שני הצדדים לבוררות. לדוגמא: עליו לשמוע עדויות בנוכחות שני הצדדים לבוררות.
המושג "נאמנות" מופיע בחוק השליחות. הבורר הוא מעין שליח של הצדדים, לכך חלים עליו דיני השליחות – סעיף 8 לחוק השליחות קובע שאם אדם קיבל עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות, ולפעול בהתאם להוראותיו.
חובותיו של השלוח (של הבורר, במקרה של בוררות):
1. יגלה לשולח כל ידיעה וכל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן דין על פעולותיו.
2. לא יקבל טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות, שלא בהסכמתו של השולח.
3. ימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח לבין טובתו שלו.
אם הבורר מועל באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים (פיצויי קיום וכו') הניתנים בשל הפרת חוזה (=הסכם הבוררות)".
על חובות נוספות המוטלות על הבורר ניתן ללמוד גם מסעיף 24 לחוק הבוררות העוסק בעילות לביטול פסק הבורר:
24. בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
(1) ……
(2) ……
(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם
הבוררות;
(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא
ראיותיו;
(5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;
(6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא
עשה כן;
(7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא
עשה כן;
(8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;
(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
(10) ………
כל אחת מעילות הביטול של פסק דין בורר שהובאו לעיל מייצגת הפרה של חובה המוטלת על הבורר.
הוא הדין בהוראת סעיף 11 לחוק הבוררות:
11. בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה:
(1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים;
(2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין;
(3) ……..
כלומר, חובה על הבורר לפעול בופן שלא יפגע באמון הצדדים, וחובה עליו להמנע מלגרום להם עינויי דין.
חובות נוספות המוטלות על הבורר נמצאות בתוספת לחוק הבוררות (לפי סעיף 2 – הסכם הבוררות):
" י. הבורר לא יקיים ישיבה בהעדר בעל-דין אלא אם הזהיר אותו, בכתב או בעל-פה,
שידון באותה ישיבה בהעדרו אם לא יתייצב.
יא. לפני שיגבה עדות, יזהיר הבורר את העד כי עליו להעיד אמת, שאם לא כן יהא צפוי
לעונש הקבוע בחוק.
יב. ………
יג. הבורר יעמיד את תיק הבוררות לרשות בעלי-הדין, בכל עת סבירה, לעיון
ולהעתקה.
יד. הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך
ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין
המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט.
טו. על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון
בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי
המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים.
טז. ……….
יז. ……….
יח. ………..
יט. על הבורר לשמור על תיק הבוררות שבע שנים לאחר גמר הבוררות.
(המשך המאמר בחלק שני)