נפקותו של הסדר בוררות בפסיקה

7.6.11

נפקותו של הסדר בוררות בפסיקה

א 598/04 (חי) אנגל מרכז מסחרי בע"מ נ' מר זוהיר פרח

פתיח קצר

לפסק דין זה, שניתן באפריל 2005 בביהמ"ש המחוזי בחיפה מפי כב' השופטת שושנה וסרקרוג, יש חשיבות רבה,

מהיבטים שונים, בעולם דיני הבוררות.

בחרתי להביא בפני ציבור המגשרים את פסה"ד הזה, מאחר שבמהלכו נתן ביהמ"ש את דעתו לסוגיה כיצד היה על בורר להתייחס להסדר גישור שהושג בין הצדדים, ומתוך כך נוכל ללמוד על הנפקות שמייחס ביהמ"ש להסדר שכזה.

פס"ד זה הינו רחב יריעה ועיקר עניינו איננו מתמקד בהיבט שציבור המגשרים יתעניין בו, לפיכך בשורות שלהלן התרכזתי בעובדות ובהכרעות שנוגעות לעולם הגישור, והרחבתי רק מקום בו השיקו דיני הבוררות אם אלה של הגישור וחייבו הסבר נוסף.

עובדות המקרה

הצדדים התקשרו במערכת חוזים לצורך הקמת מרכז מסחרי על מקרקעין בעיר נצרת הידוע כחלקה AD/7 בגוש 16561 בבעלותו של הנתבע (להלן: המקרקעין). במקרקעין מצוי כיום מרכז מסחרי חד קומתי, בחלקו חנות רהיטים בניהולה של אשת התובע וילדיו וחלקו האחר מושכר לרשת הקו-אופ.

בין היתר נחתם בין הצדדים הסכם בנייה (להלן: הסכם הבנייה) לפיו מתחייבת התובעת (אנגל) להקים על המקרקעין (בניית מבנה על גג מבנה הנתבע), מרכז מסחרי תוך שהיא אחראית על השגת המימון, הכנת תוכניות הבנייה והגשתן לאישור, השגת היתר בנייה והבנייה עצמה. עוד התחייבה התובעת שלא לפגוע בשטח הבנוי על הקרקע השייך לנתבע (מר פרח) וכן שלא לפגוע בזכויות החנייה או כל זכות אחרת של השוכרים הקיימים במקרקעין. הנתבע מצידו התחייב בפני התובעת לטפל בכל תביעה שתהא למי מהשוכרים נגד התובעת ואף לשפותה במידת הצורך.

עוד הוסכם בין הצדדים, בסעיף 12 להסכם הבנייה, למסור סכסוכים או חילוקי דעות שיתעוררו להכרעתו של בורר יחיד.

כאשר הציגה התובעת בפני הנתבע את הגרסה החמישית של תוכניות הקניון, הנתבע נוכח שלפי תוכניות אלה הייתה כוונה לחבר את הקומה העליונה המיועדת עם הקומה התחתונה הקיימת באמצעות מדרגות נעות אל תוך החנות שבבעלותו של הנתבע וכן באמצעות גרם מדרגות חיצוני נוסף שלטענת הנתבע היו פוגעים בזכויותיו הקנייניות.

הנתבע, שחשש, כאמור, מפגיעה בזכויותיו במקרקעין, פנה לתובעת בדרישה למנות בורר אשר יכריע בחילוקי הדעות בין הצדדים. וכך לאחר אי הסכמה ממושכת לגבי זהותו של הבורר, מונה עו"ד משה ענבר (להלן: ענבר או הבורר) ע"י יו"ר ועד מחוז ת"א של לשכת עורכי הדין להכריע בטענות הצדדים.

בישיבת הבוררות הראשונה, הציע הבורר להתחיל בהליך גישור קודם לפתיחה בהליך הבוררות, במטרה להביא לסיום מהיר של המחלוקות בין הצדדים ולקדם את בניית הפרויקט. בהסכמת הצדדים הוחל בהליך גישור שבסופו נחתם מסמך שכותרתו "הצהרת עקרונות". (נספח 2.4.1 להתנגדות הנתבע לאישור פסק הבורר).

בשל חשיבותו של מסמך זה לענייננו יש לפרט את עיקרי תוכנו:

מסמך זה ביטא הסכמה של הצדדים לפעול בשיתוף פעולה כדי להביא להנעת הפרויקט המשותף, לצורך כך הוסכם:

סעיף 4 – האדריכל שפירא מטעמה של התובעת יכין תוכניות מרועננות, אשר ינסו לתת פתרון מוסכם על הצדדים בעניין המדרגות הנעות;

סעיף 5 – התובעת תעביר לידי הנתבע בהקדם האפשרי את הגרסה האחרונה של התוכניות המרועננת וזה יוכל להגיש תגובתו והערותיו תוך 10 ימים מיום קבלתן;

סעיף 8 – תוך 45 לאחר חתימת הצדדים על התוכניות המרועננות תגרום התובעת להגשת התוכנית לאישור ובקשה להיתר מאת הועדה לתכנון ובנייה.

לבסוף הוסכם כי לכל אחד מהצדדים שמורה הזכות לפנות אל הבורר בכל עת לצורך פיקוח על התקדמות המוסכם ביניהם, הן לעניין יישום מסמך זה והן לגבי כל שאלה או פלוגתא אחרת שתתעורר.

לאור ההסכמות שהושגו בהליך הגישור, הועברו תוכניות מרועננות, לאישורו של הנתבע וזה אישר את התוכניות, תוך צירוף העתק מהתוכניות חתומות בחתימת ידו אל הבורר/המגשר. הבורר/המגשר מצידו הוציא מכתב אל הצדדים ובו הוא מאשר קבלת אישור מאת הנתבע לתוכניות (נספח 2.5.4 להתנגדות הנתבע לאישור פסק הבוררות).

אלא שלמרות המוסכם בסעיף 8 ל"הסכם הגישור", לא הוגשו התוכניות ע"י התובעת לאישור ולקבלת היתר.

"הסכם הגישור" כפי שהודה הבורר בפסק הבוררות (סעיף 8 לפסק הבוררות נספח א' לתשובת הבורר), לא הביא לקידום בניית הפרויקט והסכסוך בין הצדדים עוד הלך והעמיק. משכך, הורה הבורר מיוזמתו על קיום הליך בוררות ועל מועדים להגשת כתבי טענות (סעיף 10 לפסק). בתגובה ביקש הנתבע המשך של ישיבות הגישור, אלא שהתובעת עמדה על קיום הליך בוררות. כך הוחל בהליך הבוררות.

סוגיות מעולם הגישור והמשפט שהתעוררו במהלך הבוררות

במסגרת חידוש הליך הבוררות נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי מעמדו ותוקפו המשפטי המחייב, אם בכלל, של "הסכם הגישור", במיוחד לאור העובדה שהמחלוקת בין הצדדים התייחסה, בין היתר, למעמדן של הטענות וההסכמות שהושגו בהליך הגישור לצורך קבילותן בהכרעה בהליך הבוררות.

מקורה של המחלוקת בהסכמה אליה הגיעו הצדדים בהליך הגישור לפיה:

"הצדדים מצהירים בזה, כי ידוע להם והם מסכימים שכל מה שנאמרו/או יאמר על ידי מי מהם בהליך הגישור וכל מסמך שיוחלף ו/או יוכן ו/או ייחתם בין הצדדים לצורך ובמהלך הליך הגישור – לא יהיה קביל ולא ישמש כראיה בהליכי הבוררות במידה והצדדים יגיעו לשלב זה".

בעקבות המחלוקת האמורה, פנה הבורר אל ביהמ"ש בדרך של אבעיה מכוח סעיף ט"ז לתוספת לחוק הבוררות (ת"א 968/01) – ובמסגרתה הוא ביקש את החלטת ביהמ"ש, איזה מעמד משפטי יש ל"הסכם העקרונות" שהושג בין הצדדים במסגרת הליך הגישור וכיצד עליו לנהוג בו?

וכאן המקום להסבר קצר עבור המגשר שאיננו משפטן.

סעיף טז. להוראות התוספת הראשונה לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, קובעת כדלקמן:

"  טז. הבורר רשאי להביא שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות או את פסק-הבוררות, כולו או מקצתו, לפני בית-המשפט בדרך אבעיה לשם מתן חוות-דעת".

התוספת הראשונה הנ"ל לחוק הבוררות היא המקבילה של התוספת לפי תקנה 3( ה)(1) לתקנות בתי המשפט (גישור),התשנ"ג – 1993, הקובעת את ההסכם בנוסח שבתוספת (להלן – ההסכם המצוי), כהסכם בין בעלי הדין, ובינם לבין המגשר, זולת אם הסכימו ביניהם, בכתב, אחרת.

כך התוספת הראשונה לחוק הבוררות מהווה חלק מכל הסכם בוררות, אם הצדדים לא החליטו אחרת.

תקנה 234 לתק' סדר הדין האזרחי קובעת:

"234. מקום שנקבע בכל דין כי אדם חייב או רשאי להביא לחוות דעתו של בית המשפט שאלה משפטית המתעוררת במשפט או בהליך, יש להרצותה בצורת אבעיה".

כלומר: אבעיה היא הליך משפטי במסגרתו פונה לבית המשפט אדם או גוף שהחוק העניק להם סמכות מעין-שיפוטית, על מנת שבית המשפט יחווה דעתו בשאלה משפטית.

הגשת אבעיה מותרת אך ורק במקרים שנקבעו בדין. מקרים אלה כוללים פניה של בורר, פקיד הסדר במסגרת הליכי הסדר מקרקעין ועל ידי צד מעוניין או בית משפט השלום במסגרת הליכי פשיטת רגל.

קיימות שני סוגים של אבעיות: האחד, אבעיית עצה שכשמה כן היא, ונועדה רק להנחות את הבורר בשאלה משפטית מסויימת, שבגינה הוא פנה לביהמ"ש, והבורר אינו חייב לנהוג עפ"י עצה זו. הסוג השני הוא של אבעיה שבעקבותיה יוצאת מלפני ביהמ"ש החלטה מחייבת את הבורר ואת הצדדים לבוררות.

במקרה שלפנינו האבעיה שהוגשה, הייתה עוד בטרם ניתן פסק הבורר וכי מטרתה הייתה קבלת

חוות דעתו של בית המשפט בעיצומם של הליכי הבוררות, כדי שידע הבורר מהו המצב המשפטי על פיו יש לנהוג. אבעיה זו ידועה כאבעיית עצה (Consultative Case), זאת בשונה מאבעיה בה פונה הבורר לאחר שהסתיימו הליכי הבוררות וניתן פסק ובה מבקש הבורר את עצת ביהמ"ש בשאלה משפטית שנותרה פתוחה ואשר תכריע בין אופציות שהותיר הבורר לא מוכרעות (Award Case), ואז פסק הבורר אינו סופי עד אשר לא יכריע ביהמ"ש בשאלה המשפטית שהובאה בפניו. הכרעתו של ביהמ"ש במקרה האחרון מצטרפת לפסק הבורר.

נשאלת השאלה מה מעמדה של אבעיית עצה אשר הוגשה לביהמ"ש באמצעו של הליך הבוררות,-כמו במקרה דנן – בו מבקש הבורר חוות דעת משפטית מידי ביהמ"ש כדי שידע כיצד עליו להמשיך בהליך הבוררות. האם חייב הבורר לקבל את החלטת ביהמ"ש באבעיה או שמא היא במעמד של חוות דעת בלבד?

בחזרה לניתוח פסה"ד

בהחלטה שניתנה (ת"א 968/01 פרח נ' אנגל) בעקבות האבעיה שהגיש הבורר, נדונה השאלה אם ניתן לעשות שימוש במסמך "הצהרת העקרונות" שנחתם במסגרת הליך הגישור, אף כי הוסכם שכל מה שנאמר בהליך הגישור אינו יכול להיות קביל או לשמש ראיה במהלך בוררות, במסגרת הליך הבוררות. נקבע שם, כי מסמך הצהרת העקרונות הוא מסמך המסכם את הליך הגישור, אך אינו חלק ממנו, ולכן הוא מהווה הסכם העומד בפני עצמו. לכן, המחלוקות הנובעות מהמסמך, לרבות אירועים בקשר ליישומו לאחר מועד חתימתו, הן בגדר סמכותו של הבורר.

והעיקר, מסמך "הצהרת העקרונות" הוכר בפסק הדין שניתן כהסכם מחייב בין הצדדים, בהיותו הסכם הגישור. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

לאור המחלוקות שנמשכו בין הצדדים לאחר הליך הגישור הורה, כאמור, הבורר על חידוש הליכי הבוררות. במסגרת אותו הליך הגישו הצדדים את כתבי טענותיהם. על אף שהבורר סבר תחילה, כי "הסכם הגישור" הוא בגדר "ראיה" או "מסמך" כחלק מהליך הגישור ולכן, לא ניתן להציג בהליך הבוררות מכוח הסכמת הצדדים, הרי שבהסתמך על החלטת בית המשפט בת"א 968/01, נמנע הבורר מלמחוק סעיפים מכתבי טענות הצדדים, ככל שאלה נוגעים ל"הסכם הגישור" וקבע כי אלה "יהיו קבילים לטיעון והוכחה בבוררות" (סעיף 19 לפסק).

משהסתיימה הבוררות והבורר פסק את אשר פסק הוגשה התביעה שלפנינו לביטול פסק הבורר בטענות שונות, והחשובה שבהן מבחינתנו כאן התייחסה לעובדה שהבורר התעלם מהפרתו של הסדם הגישור, שביהמ"ש מצא אותו "הסכם מחייב בין הצדדים.

פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בכל הנוגע לנפקותו של הסדר הגישור

"אני נוטה לראות בהחלטה שניתנה כ"החלטה" שיפוטית מחייבת, ולא חוות דעת. ככלל תפקידו של בית המשפט לפסוק בסכסוך קיים ולא לתת חוות דעת. ביהמ"ש אינו מוציא תחת ידו אך חוות דעת "אקדמיות", אלא החלטות שיפוטיות שכוחן מחייב. יתר על כן, משפונה אדם לביהמ"ש מצפה הוא להכרעה שיפוטית בעניינו, אשר תסיים את המחלוקת בינו ובין אחר, אין הוא מעוניין בחוות דעת או עצה בלבד אשר ניתן ואולי ניתן שלא לפעול על פיה.

משכך, לאחר שניתנה ההחלטה בת"א 968/01 פרח נ' אנגל, הרי שהיה מחוייב הבורר להתייחס אל הצהרת העקרונות כאל הסכם מחייב בין הצדדים, שנוסף על הסכמי המכר והבנייה ולבסס את קביעותיו העובדתיות והשלכותיהן בהתאם לאמור גם בהסכם זה".

נקודת המוצא של הבורר – כפי שעולה מפסק דינו – הייתה, כי ההחלטה שניתנה מחייבת אותו וכי עליו לפעול לפיה.

"ואולם, הבורר לא פעל עלפיה. על אף שהבורר היה ער לעובדה כי החלטת בית המשפט הורתה, כי מדובר בחוזה מחייב משפטית, לא בחן הבורר את מידת יישומו על ידי הצדדים אלא קבע כי "עצם הסכמת חברת אנגל להליך הגישור והסכמתה לחתום על הסכם העקרונות מצביעה בעליל, כי היא הייתה מעוניינת להוציא את הפרויקט אל הפועל ולבנות את המבנה, שכן היא השקיעה כספים רבים מאוד כבר בעניין" (סע' 134). משמע, הבורר לא בחן את הצלחת הליך הגישור לפי מידת הוצאתו לפועל של הסכם זה, אלא ראה בעצם החתימה על ההסכם הגישור, אי הפרה של הסכם הבנייה.

סעיף 5 של הסכם הגישור קבע כי התוכניות המרועננות, שיוכנו עלידי אדריכל מטעם התובעת, יועברו לנתבע לצורך הערותיו ותגובתו. הבורר היה צריך להתייחס לסעיף זה כמפרש נכונה את האמור בסעיף 8ב' להסכם הבנייה, כך שמוסכם על הצדדים, כפי שהוסכם בהסכם הבנייה, כי גם לנתבע יש מעמד, או "say" בלשון הבורר (בסעיף 123 לפסק הבורר), לעניין התוכניות וכי הצדדים מכירים בזכותו להתערב בהליך התכנון, כולל הצגת הסתייגויות, ככל שיש בהן כדי לפגוע בזכויות הנתבע.

כאמור, עלפי ההחלטה השיפוטית, שקיבל עליו הבורר, היה על הבורר לבחון את הסכם הגישור לצד המחלוקות הנוספות, ולהכיר בזכותו של הנתבע להתנגד לתוכניות ככל שאלה פוגעות בזכויות הנתבע.

משלא בחן הבורר את הסכם הגישור כהסכם מחייב בין הצדדים (כפי שנדרש לעשות גם עלפי הסכם הבנייה מלכתחילה), וזאת בניגוד להחלטה השיפוטית שהוא עצמו ראה בה החלטה מחייבת, הרי שנושא זה הפרת הנתבע את הסכם הגישור אינו עוד בגדר קביעה מחייבת של הבורר, ודינה להתבטל.

יחד עם זאת, גם אם הסכם הגישור לא יושם נכונה, אין בכך כדי להביא לביטולו המוחלט של הפסק, אלא לכל היותר לביטול קביעתו, כי הנתבע הפר את הסכם הגישור".

סיכום ומסקנה

עיננו הרואות שביהמ"ש רואה בהסדר גישור שמוכר על ידו כהסכם מחייב בין הצדדים – יסוד מוסד שאין לערער עליו וכל החלטות שנעשו תוך התעלמות ממנו, בהליך שיפוטי או מעין שיפוטי, תביא לבטלותן של כל החלטות שכאלה.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.