לאחר פרסום המאמר במדור זה, הובא לתשומת ליבי פסק דין חדיש מיום 13.1.2009, שניתן בביהמ"ש המחוזי ב– ברע (ת"א) 1836/08 אשר ספיבק ואח' נ' שאול ספיבק, מפי כב' השופט שאול שוחט, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת השופטת ורדה פלאוט בבימ"ש השלום בת"א.
הגעתי למסקנה, שהמאמר לעיל לא יוכל להיות שלם, מבלי שנוסיף וניתן דעתנו גם לפס"ד זה. אגב, ד"ר דוד סילורה, שהפנה את תשומת ליבי לפסק זה, ציין את החשש שעלול היה להתעורר אצל מגושרים, לו היתה נשארת החלטת בימ"ש השלום על כנה, שבפנותם להליך גישור, הם מסתכנים בשיהוי עפ"י תקנות סדר הדין, המגבילים את משך המועדים העומדים לכל צד לנקיטת הליכים משפטיים שונים.
האם הפניה לגישור עלולה לגרום להם להפסיד את זכותם לנקוט בהליכים אלה?
בפסק הדין הנ"ל עצמו, לא מצינו התייחסות לדבר המחוקק עצמו לשאלות אלה, בשני דברי חיקוק:
ראשית, בסעיף 79 ג' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, נחקק כדלקמן:
"(ה) העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.
(ו) לא הגיעו בעלי הדין ל הסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה."
ושנית, ב- תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג – 1993, שם נחקק:
"עיכוב הליכים
4. (א) מונה מגשר, יודיע לו בית המשפט את התקופה שקבע לעיכוב ההליכים
שלפניו לפי סעיף 79ג(ה) לחוק.
(ב) חלפה התקופה שקבע בית המשפט לעיכוב ההליכים, ולא הגיעו בעלי הדין לידי הסדר גישור, יודיע המגשר לבית המשפט אם בעלי הדין מסכימים להארכת התקופה ומהי תקופת ההארכה שלה הסכימו."
נחזור, אם כן, לפסק הדין הנ"ל בו עסקינן.
בנסיבות מקרה זה, בשנת 2006 הגישו המבקשים, אשר ויפה ספיבק, ההורים, ואיריס אבידן, אחותו של המשיב, שאול ספיבק, נגד המשיב, תביעה שעילתה – השתלטותו הנטענת של שאול ספיבק על כל נכסיהם של הוריו (המבקשים 2-1 ) תוך נישול אחותו (המבקשת 3) מהעסק המשפחתי שהוקם ונוהל ע"י אבי המשפחה, אשר ספיבק (המבקש1). לטענת המבקשים, נקט המשיב בפעולות מפעולות שונות לצורך השתלטות על חברות שאבי המשפחה (המבקש 1) הקים והיה הרוח החיה בהן, פעולות שנעשו ברובן בסתר ותוך הטעיית המבקשים.
לענינינו חשוב להדגיש, שמשנת 2006 ואילך – התנהלו רק הליכים מקדמיים בתביעה. הטעם לכך – הצדדים ניהלו פעמיים הליך גישור אליו הופנו ע"י בימ"ש קמא. הליך הגישור האחרון הסתיים, בכשלון, בתחילת שנת 2008.
ביום 28.4.08 הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב תביעתם. בבקשתם, טענו המבקשים כי רק לאחר הגשת כתב ההגנה מטען המשיב, הועברו אליהם מסמכים הרלוונטים לתביעתם והמגלים עובדות חדשות, וכי רק עתה, לאור כשלון הליכי הגישור (שאם היו צולחים היו מייתרים את הבקשה) יש מקום להידרש לבקשה ולתקן את התביעה. לבקשה לא צורף נוסח מתוקן של כתב התביעה, אך התיקונים שהתבקשו פורטו בגוף הבקשה.
ביום 6.7.08, החליטה שופטת בימ"ש השלום הנכבדה, הגב' ורדה פלאוט, לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה, ועל החלטה זו הוגש לביהמ"ש המחוזי בת"א הערעור נשוא מאמר זה, שנידון בפני כב' השופט שאול שוחט.
בפתח דבריו מחליט השופט המלומד, לחזור על נימוקיו של ביהמ"ש קמא ככתבם וכלשונם, בשל החשיבות שהוא מייחס להם.
ובמה שנוגע לנושא הגישור, שהוא המעניין אותנו כאן, מצטט השופט מהחלטת בימ"ש השלום כדלקמן:
"קיים לכאורה שיהוי בטענות הנטענות ביסוד הבקשה לתיקון כתב התביעה, ואין בעצם קיומו של הליך גישור כדי להתגבר על שיהוי שנוצר."
(שומו שמים. לא רק ששופטת בימ"ש השלום, מתעלמת לחלוטין מדבר חקיקה ברור, שבסע' 79 ג (ו) לאמור:
"לא הגיעו בעלי הדין ל הסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט;"
אלא , גם מכל מסורת הפסיקה רבת השנים, כפי שתוארה במאמר זה לעיל.)
בית המשפט המחוזי, בשבתו, כאמור, כערכאת ערעור, חוזר ומתייחס לדברי כב' השופט שוחט ביתר פרוט בפרק הדיון שבפסק דינו כדלהלן:
"בס' 5(ג) להחלטתו נימק בימ"ש קמא את דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה מן הטעם של "שיהוי לכאורה" וכן כי לגישתו אין בהליכי הגישור שהיו כדי להתגבר על השיהוי שנוצר. "
בקבלו את הערעור, אין כב' השופט שאול שוחט נזקק לדברי חיקוק או לפסיקה תקדימית, אלא לשכל ישר, ובהופכו על פיה את ההחלטה הנ"ל הוא פוסק:
"זאת ועוד, בימ"ש קמא לא נימק מדוע סבור הוא, כי בנסיבות העניין אין בהליך הגישור שנוהל כדי להתגבר על שיהוי, אם קיים בענייננו. בבקשה לתיקון כתב התביעה טענו המבקשים כי הטענות נשוא התיקון התגלו להם רק משהגיעו לידיהם מסמכים שהיו בידי המשיב (עותק משטרי העברת המניות) וזאת במהלך ספטמבר 2006. נכון הוא, כי מהמועד האמור ועד המועד בו הוגשה הבקשה לתיקון חלפה כשנה וחצי – אך לא ניתן להתעלם מן העובדה כי במהלך תקופה זו נוהלו הליכי גישור בין הצדדים. בנסיבות אלו – אין מדובר בשיהוי בלתי סביר, ובטח שלא בשיהוי שהיה בו כדי לפגוע במשיב (ולא נטען אחרת)."
אני רוצה לחשוב, שכל מגשר שקרא את חלקו הראשון של המאמר לעיל ועמד על הרוח הנושבת, הן מדברי המחוקק, כפי שצוטטו לעיל והן מהפסיקה שהבאנו, כבר בעצמו יכול היה להגיע למסקנה, שהחלטת בימ"ש השלום בטעות יסודה ודינה היה להיהפך על פניה בערעור, כפי שאמנם ארע.
שערו בנפשכם איזה נזק בל ישוער היה נגרם לענף הגישור, לו כזו החלטה היתה נשארת על כנה. איזה אדם בר-דעת היה פונה להליך גישור ביודעו שבחליפת הזמן, עקב קיומו של הליך כזה, יש כדי לשלול ממנו מאוחר יותר – אם היה ותהליך הגישור כשל – את האפשרות לקיים הליכים שונים, העומדים לו ברגיל עפ"י סדרי הדין הנוהגים, בשל תפוגת המועדים הקבועים להם בתקנות להגשתם.