20.2.2015
השפעתן של שאלות מיסוי על תוצאות הסדר הגישור
בתאריך 7.12.2014 פרסמתי מאמר תחת הכותרת "תנאים וניסוח הסדר הגישור ייקבעו את חבויות המס על תשלומים שיתבצעו על פיו[1].
ושוב מגיע לשולחני פס"ד, שעניינו הסדר גישור ושאלות המס שמתעוררות בעקבותיו. במקרה הזה, כמו במקרה הנזכר, לניסוחו של הסדר הגישור היתה יכולה להיות השפעה על התוצאה המיסויית, אם כי, כתמיד, פסיקת ביהמ"ש – מי ישורנה. בכל מקרה, מאמר זה בא לחזור ולהדגיש את הצורך המוטל על המגשר, כמו גם על הצדדים, לגלות ערנות ולקחת בחשבון את השפעת הוראות המיסוי החלות על הסדר הגישור שנרקם, כדי שההסדר שיגיעו אליו, יושג מתוך מודעות שלמה לתוצאותיו גם מהבחינה הזו.
כאמור, חובתו של המגשר הרציני, שלא להתעלם משאלות המס שיחול על מי מהצדדים בעקבות ביצוע הסדר הגישור, להפנות לכך את תשומת לב הצדדים ולנסח את ההסדר באופן שיחסוך בתשלומי המס העתידי. אם המגשר איננו בקיא בשאלות המיסוי, הוא חייב, בטרם ייחתם ההסדר, להפנות את הצדדים למי שבקיא בשאלות אלה, בכדי שיקבלו ייעוץ נכון, שמן הסתם יחסוך לצדדים או למי מהם ממון רב.
כך היה במקרה בע"א 1707/12 ישראל עפר נ' פקיד שומה אשקלון:
ישראל עפר, המערער, עבד במשך 12 שנה בחברת טלקום אינטרנשיונל בע"מ (להלן – החברה) ובתפקידו האחרון בחברה כיהן כסמנכ"ל הכספים שלה. בשלב כלשהו דרש בעל השליטה בחברה את פיטוריו המידיים של המערער, לאחר שפרץ סכסוך בין השניים. בתגובה, פנה המערער לחברה במכתב, בו היא פירט את סכומי כסף שהוא דורש ממנה, ובכלל זה בעבור שנת הודעה מוקדמת, 6 חודשי "מענק מיוחד", בונוסים, הפרשי שכר ופיצויים בגין לשון הרע, בסך כולל של כחמישה מיליון שקלים. החברה מצידה כפרה בכל דרישותיו. לאחר התכתבויות נוספות בין המערער לבין החברה, חתמו הצדדים על הסכם לפיו חילוקי הדעות שביניהם ייושבו בהליך גישור.
הליך הגישור צלח ובהסדר הגישור התחייבה החברה לשלם למערער סכום כולל של 1,248,972 ש"ח. חלקו הארי של הסכום, סך של כ-800,000 ש"ח, שולם למערער במסגרת המשך תשלומי משכורת חודשית, עד למועד חתימת הסכם הגישור. יתרתו שולמה, כמפורט בסעיף 2 להסכם הגישור, בתשלום חד פעמי של 413,000 ש"ח עם חתימת ההסכם ובתוספת פיצויי פיטורין.
בהתחשב בכך שבין דרישת הפיטורין ועד לחתימת ההסכם, המערער נותר מחובר לרשת המידע של החברה ורכב החברה נשאר בחזקתו והוא המשיך לקבל משכורת חודשית באמצעות תלושי שכר בגובה משכורתו המקורית, נקבע בסעיף 3 להסכם כי מר עפר ימשיך להיות מחויב לשמירת סודיות כלפי החברה בכל הקשור למידע ונתונים שהגיעו לידיעתו במהלך או עקב העסקתו בחברה.
כמו כן התחייב מר עפר בהסכם על שמירת סודיות והימנעות מכל קשר עם גורם שהתעניין בחברה בעבר או שמתעניין בה בהווה. הצדדים הסכימו שהסכום הנ"ל ניתן למערער בכפוף למילוי התחייבויותיו הנ"ל למשך 18 חודשים, ממועד החתימה, וכי בתקופה זו הוא לא יפנה בהצעה עסקית או מסחרית ללקוחות ו/או לספקים של החברה ו/או למי שהיו עובדי החברה במועד העזיבה או במחצית השנה שקדמה למועד העזיבה.
בנוסף, הוסכם בין הצדדים, שבמהלך התקופה הנ"ל הוא יימנע מלפנות לחברה או לגורם אחר המתחרה בחברה ו/או מפתח, משווק או מוכר מוצרים המתחרים במוצרי החברה גם לאחר תקופת אי התחרות הנזכרת, וכי שבשום מקרה לא יעביר במישרין ו/או בעקיפין מידע כלשהו בקשר עם החברה לגורם כלשהו!! שיתוף פעולה מצדו של מר עפר עם גורם חיצוני לחברה המתעניין בחברה ו/או בפעילותה ייחשב כהפרה של ההתחייבות המפורטת בסעיף זה, ויחייב השבה מלאה ומידית של הסכום ששולם לפיו.
הבאתי בפרוט מה את ההתחייבויות שנטל על עצמו המערער בהסדר הגישור, שכן התחייבויות אלה היוו את הבסיס לדרישתו בדו"ח השנתי שהגיש לפקיד השומה, ושבו הוא טען, כי הסכום ששולם לו, היינו 1,248,972 ש"ח, מהווה הכנסה הונית ולא פירותית, כלומר, הכנסה מעבודה או ממשלח יד ולפיכך, חבותו במס בגין סכום זה קטנה בהרבה.
פקיד השומה, המשיב, דחה את טענת המערער, וקבע כי מלוא הסכום מהווה הכנסה מעבודה, בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – פקודת מס הכנסה). ודחה את השגתו של המערער על השומה. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
בערעורו בביהמ"ש המחוזי, טען מר עפר, כי ראוי לסווג את הכנסתו כרווח הון ובהתאם לכך להחיל עליה את שיעורי המס הקבועים בסעיף 91(ב1) לפקודת מס הכנסה. לדבריו, התשלומים שולמו לו בגין התחייבותו שלא להתחרות בחברה. התשלום שולם, כך נטען, היה בגין מכירה של נכס הון או ויתור על נכס הון ולכן הסכום ששולם לו בהתאם להסדר הגישור, חייב במס רווח הון בלבד, שהוא פחות באופן ניכר מסכום המס שחויב בו כהכנסה מעבודה.
בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את עמדת המערער, וקבע, כי מסעיף 1 להסכם הגישור עולה בבירור, כי התשלומים נועדו כדי להביא למיצוי את דרישות המערער "בגין העסקתו והפסקת העסקתו של [המערער] בחברה". בית המשפט הבהיר כי הסכם הגישור נחתם על רקע דרישותיו של המערער מהחברה, מכוח יחסי העבודה ששררו ביניהם.
בית המשפט דחה את טענת המערער כי עיקרו של הסכם הגישור הינו בתניית אי התחרות המנויה בסעיף 3. הוא קבע כי סעיף זה אינו מגדיר את מהות התשלום, אלא מהווה תנאי נלווה אותו הציבה החברה לתשלום הסכומים המגיעים למערער בגין העסקתו בחברה, כפי שהוגדר בסעיף 1 להסכם ובמכתביו של המערער. עוד קבע ביהמ"ש, שאף אם היה מקבל את טענת המערער כי קיים אלמנט מסוים של התחייבות הונית בתניית אי התחרות, הרי שעדיין האופי הדומיננטי של התשלום הינו של פשרה בין עובד למעביד ביחס לתשלומים שנדרשו בשל עבודתו לפני הפרישה.
על פסק דינו הגיש מר עפר את הערעור דידן לביהמ"ש העליון. בדחותו את הערעור פוסק כב' הנשיא אשר גרוניס ואומר:
" לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעלי הדין הציגו בפנינו טיעונים כבדי משקל לעניין האופן בו ראוי לסווג, לצורכי מס, (אם כ)פיצוי הניתן לעובד בסיום עבודתו, (או) על מנת שלא ישתמש בידע שצבר במהלך העבודה כדי להתחרות במעסיקו….. מסקנתי כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, כי הסכם הגישור נועד למיצוי דרישותיו של המערער בכל הנוגע לתשלומים המגיעים לו בגין תקופת העסקתו בחברה…..
סעיף 1 להסכם הגישור קובע באופן ברור כי הסכם הגישור נועד "לסילוק מלא וסופי ומוחלט של כל תביעות מי מהצדדים בגין העסקתו והפסקת העסקתו של [המערער]". מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי סעיף זה קובע את תכליתו של הסכם הגישור ומטרת התקבול שהועבר למערער. זאת, בפרט נוכח דרישותיו של המערער מן החברה לקבלת כספים שלטענתו הגיעו לו מכוח העסקתו. ….
ייתכן שהסכמתו של המערער שלא להתחרות בחברה ולהימנע משיתוף פעולה עם גורם חיצוני שיתעניין בחברה היוותה תמריץ בעבור החברה להגיע להסכמה זו, אולם יש טעם במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי זהו תנאי נלווה בלבד להסכמת החברה לתשלום בעבור זכויותיו של המערער כעובד החברה".
ומסכם השופט המלומד את פסק דינו וקובע:
"משקבעתי כי התשלום לפי הסכם הגישור מהווה פיצוי על סכומי כסף שהגיעו למערער במסגרת יחסי עובד-מעביד, התשלום שהועבר למערער ניתן כפיצוי בגין כספים שהגיעו לו מכוח תפקידו כעובד, ובפרט בעבור רכיבי שכר מובהקים כגון בונוסים והשלמת שכר כפי שהופיעו במכתב הדרישה מטעמו…יש לסווג את התקבול ששולם למערער כהכנסה פירותית מכוח סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה".
יכול להיות שהתוצאה במקרה זה היתה שונה, אם היו המגשר והצדדים, ערים לשאלות המיסוי בבואם לנסח את הסדר הגישור. אינני חושב שהיתה מניעה מצדה של החברה לנסח את הסדר הגישור כך, שהסכומים לא שולמו למערער בעבור תביעותיו כעובד, אלא בעבור הסכמתו, שלא במסגרת יחסי עובד-מעביד, להימנע מלהתחרות בחברה בעתיד, שאז היה סיכוי טוב יותר שביהמ"ש יגיע למסקנה, שמדובר בתשלום עבור ויתור על נכס הוני, על השוני מרחיק הלכת הכרוך בכך מבחינתו של המערער בענייננו.