התמודדות הפסיקה עם גל הניסיונות לביטול הסדרי גישור והסכמי פשרות

 

14.2.14

התמודדות הפסיקה עם גל הניסיונות לביטול הסדרי גישור והסכמי פשרות

א.  מבוא

לצורך הבנה טובה יותר של מאמר זה, אני מציע לקורא להכנס לשני הקישורים הבאים כסדרם, שניהם באתר סולחה, האחד הינו המבוא למאמר-

http://www.sulcha.co.il/Content/Pages.asp?page_id=15

והשני הוא המאמר עצמו אליו מתייחס המבוא הנזכר, שכותרתו "ביטול הסכם גירושין שנולד בהסדר גישור", אותו פרסמתי דצמבר 2013-

http://www.sulcha.co.il/Content/PagesNewsMain.asp?id=142

תאמינו או לא ישנן מגמות, אם לא לומר אופנות, בסוגי התביעות שמוגשות לבתיהמ"ש בתקופות שונות. כך אנו עדים למגמה של תביעות – ובהכרח גם פסיקות – במשפט הבוררות. שם אנו עדים לגל תביעות שעניינן תקיפת הבורר עצמו בניסיון לפסול את הבורר ובדרך זו לבטל את פסק הבורר. מאחר ובתיהמ"ש, בהנחיית פסיקתו של ביהמ"ש העליון, חסמו למעשה את היכולת של צד המרגיש נפגע מפסק בוררות, לתקוף את פסק הבורר, וכאשר יכולתו של צד לערער כמקובל על פסק דין שלדעתו עשה לא עוול, כמעט ולא קימת ביחס לפסקי בורר, התפתחה, כתוצאה, המגמה לנסות ולתקוף את הבורר עצמו, בהתבסס על עילות שבחוק ושהוכרו בפסיקה.

לסוג כזה של מגמה אנו עדים עכשיו בעולם הגישור: תביעות לביטול הסדרי גישור (או הסכמי פשרה שהושגו בהסכם או בביהמ"ש, שזה לחלוטין אותו הדבר לצורך הזה) שקיבלו תוקף של פסק דין ואשר צד אחד רוצה, מסיבה כזו או אחרת, להשתחרר מהסדר הגישור או מהסכם הפשרה[1].

בתי המשפט, שקדושת הסכם הפשרה (בהכרח גם הסדר הגישור) כה חשובה בתפיסת העולם הן המשפטית והן החברתית שלהם, שומרים ומגינים עליהם מכל ניסיון לעקפם או לבטלם, כפי שנוכחנו לא פעם בעבר. מפסקי דין בהם ראו בתי המשפט לנכון לחרוג מתפיסת הבסיס הנ"ל הבאנו בפניכם גם במאמר שלעיל.

ב.  העובדת שלאחר מעשה לא השלימה עם הסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק דין

בהנחה שהנקודה הובנה, אני מבקש להביא בפני הקורא שני פסקי דין חדשים, שעוסקים באותו נושא, אלא שהתוצאה בכל אחד מהם היתה הפוכה.

פסה"ד הראשון ניתן ביום 5 בדצמבר 2013 בית דין אזורי לעבודה בתל אביב, ס"ע 49515-07-10

רימה לבדב נגד עיריית קרית שמואל ומדינת ישראל-משרד הפנים

במקרה זה המדובר היה בתביעתה של גב' רימה לבדב (התובעת) ששימשה בתפקידה האחרון כמהנדסת העיר גבעת שמואל, כנגד העירייה וכנגד משרד הפנים בנוגע לזכויות המגיעות לה, לטענתה, בגין סיום עבודתה בעירייה. 

במסגרת התביעה המקורית פנו הצדדים להליך גישור בפני כב' השופטת (בדימוס) דינה אפרתי, ואף נחתם ביניהם הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הגישור").

בתביעה שלפנינו טוענת התובעת כי הנתבעת (העירייה) הפרה את הסכם הגישור ולא עמדה בחובות המוטלות עליה מכוחו, ועל כן קמה לה הזכות לפתוח מחדש את התביעה המקורית שהגישה, ולתבוע מן הנתבעות את מלוא זכויותיה. במסגרת זו, תובעת התובעת הפרשים לפנסיה, תשלום שלושה חודשי הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש ויתרת פדיון ימי.

העירייה טוענת לעומתה, כי הסכם הגישור תקף וקוים על ידה במלואו ועל כן מדובר בהליך משפטי חלוט וסופי שהתובעת מושתקת מלטעון נגדו ולתבוע מכוחו.

ג.  תפיסת העולם שמאחורי מעמדם המיוחד של הסדרי הגישור ופשרות שקיבלו תוקף של פס"ד 

בהכרעת הדין פוסקת לענייננו כב' השופטת חנה טרכטינגוט כדלקמן:

"למעשה, ענייננו בבקשה לביטול הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית דין זה וקיום דיון לגופו של עניין בזכויותיה הכספיות של התובעת בגין סיום עבודתה בעירייה, ככל שקיימות כאלה.

פסק דין בהסכמה שהוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו.

בפסק דין הנותן תוקף להסכם בין הצדדים שזורות אפוא שתי תכונות – של הסכם ושל פסק דין. להבחנה בין הפן ההסכמי לבין הפן השיפוטי של פסק הדין חשיבות לעניין אכיפתו של ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. כך, המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם פשרה חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, דוגמת טעות, הטעייה, עושק או כפייה.

על פי הפסיקה, אין זה רצוי להקל במתן רשות לבעל דין לחזור בו מהסכם פשרה:

הפשרה מעצם מהותה אינה דין, אלא לפנים משורת הדין, ומשום כך יש בה ויתור על זכויות שצד סובר שהוא זכאי להן. הסכם פשרה יש בו משום "קנית סיכון" או "קנית דין" תוך ויתורים הדדיים, שגם אם בדיעבד הסתבר שניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר או לאותה תוצאה גם ללא הסכם פשרה, אין בנתון זה עילה מוצדקת לביטול ההסכם. על שבחה של הפשרה אין להרבות במילים וכבר נאמר במקורותינו שכל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח. הכלל החל אצלנו הוא, שיש לעודד בעלי דין להתפשר.

הפועל היוצא ממדיניות בתי המשפט לעודד פשרות הוא לתת תוקף להסכמי פשרה או פסקי דין לפשרה, ובוודאי לא לעודד חזרה מהסכם פשרה.

אם תינתן רשות לבעל דין לחזור בו מהסכם הפשרה, כל אימת שפסק הדין לפשרה אינו מספק את ציפיותיו, יהיה בכך משום ריקון מתוכן של כל מוסד הפשרה, התורם לישוב סכסוכים בדרכי שלום, בזמן קצר ולתועלת בעלי הדין.

עוד נקבע, כי יש לייחס משקל ניכר אף לערך בדבר סופיותן של פשרות. ההגנה על ערך זה חשובה לצורך הגשמת הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי הפשרה. כך:

סופיותן של פשרות

מהי פשרה? בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים, בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם"

באופן דומה, אומרים המלומדים כי "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך".

בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה… מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה.

מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. נזכור, כי "שאיפת המשפט האזרחי היא מילוי הציפיות הסבירות של הצדדים".

ולאור הדברים הללו פוסקת השופטת המלומדת:

"לפיכך, ולאור הלכות הפסיקה שהובאו לעיל בדבר התערבות מצומצמת של בתי הדין בביטול הסכמי פשרה/גישור שקיבלו תוקף של פסק דין, קובעים אנו כי אין מקום לדון בתביעתה של התובעת לפיצויים בגין פיטורים ואף לא בתביעות להפרשים בגין פדיון ימי מחלה.

כאמור, בפשרה יש משום "קניית סיכון" או "קניית דין" והיא מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על טענות מטענותיהם. עצם הוויתור עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, ויש להיענות להן רק בנסיבות חריגות ומטעמים כבדי משקל".

ד.  אבל כשמרכיב ההסכמה מדעת נפגם – הפשרה או ההסדר יבוטלו

כך היה בפסה"ד שיצא מתחת ידה של כב' השופטת רונית גורביץ' בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת ביום 13.10.2013 בתיק תמ"ש 9913-07 ש' נ' א.

במקרה זה דובר בתביעה לביטול הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף פס"ד, שבגדרו נקבע כי התובעת תהיה המשמורנית על שני הילדים והוסכם כי תשלומי המשכנתא, מיסי עירייה וכבלים יהיו חלף תשלומי מזונות הקטינים (2500 ₪), כאשר התובעת ויתרה על זכויותיה ברכוש לרבות ברכב ובדירה שהיוותה קורת גג עבורם ונקבע כי תוך שנתיים מיום ההסכם עליהם לפנותה.

כתשעה חודשים לאחר אישור ההסכם, הגישה התובעת לביטול הסכם הגירושין, בטענה שהחוזה נחתם שעה שהיא הייתה שרויה במצוקה נפשית ונתונה לאיומים מצד הנתבע וכל רצונה היה להתגרש מהנתבע ולקבל משמורת על הילדים. בנוסף עתרה התובעת לפסיקת פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה בגין התעללותו ואלימותו הנפשית כלפיה במהלך הנישואין.

לטענת התובעת הנתבע אסר עליה לקיים קשרים חברתיים לחלוטין, ולמעשה במהלך כל תקופת הנישואין היא הייתה מבודדת מבחינה חברתית. הנתבע ומשפחתו נהגו להשפיל אותה במפגשים משפחתיים, ולאישה היה אסור לומר מילה ו/או להתכחש לדברים הקשים שהושמעו כנגדה. בנוסף הנתבע התנהג כלפיה באלימות בעיקר רוחנית, פסיכולוגית וכלכלית, דבר שגרם לה לפגיעה נפשית.

כתוצאה מכך התובעת הסכימה לכל הסדר כדי לקבל את הגט. לא הייתה לה כל יכולת השפעה על ניסוח ההסכם ועל תניותיו והיא חפצה רק להתגרש בכל תנאי. עוד טוענת כי לחץ כבד הופעל עליה ע"י הנתבע וע"י חמותה שאיימו עליה שייקחו ממנה את הילדים, והנתבע אף איים על התובעת כי ידאג לשכן את הילדים בפנימיות. טענות ואיומים אלה פגעו קשה בתובעת,  שהקטינים הינם כל עולמה, ולכן הייתה מוכנה לוותר על הכול, ובלבד שתקבל הגט ומשמורת על הילדים. בתצהיר עדותה הראשית מוסיפה התובעת וטוענת כי כל האמור בהסכם הגירושין היה פרי רצונו של הנתבע.

על רקע נסיבות אלה נחתם הסכם יחסי הממון והגירושין שהובא לאישור בית המשפט.

ה. המסגרת הנורמטיבית–הנסיבות שבהן יבוטלו פשרה או הסדר גישור שקיבלו תוקף של פסק דין

בפתח פסק דינה קובעת השופט כי פסק דין המעניק תוקף להסכמה שגובשה בין בעלי דין, ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין.

תכונתו המרכזית של הסכם פשרה הינה סופיות ולא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על מבקש הביטול להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל להצדקת ביטולו.

לעקרון זה משנה תוקף כאשר עסקינן בהסכם ממון בין בני זוג וזאת בשל דרישת האישור כתנאי לתקפותו (סעיף 2 (א) ו-(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973).

האישור על פי חוק זה נועד להבטיח את גמירות דעתם של הצדדים ולוודא כי ההסכם נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ או כפייה או השפעה בלתי הוגנת ולאחר שבית המשפט ווידא כי הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות.

תנאים אלה נועדו להבטיח כי מערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין בעל לאישה, לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה, נוכח האמור, נהנה הסכם הממון שאושר ע"י בית המשפט, ממעמד מיוחד, המקנה לו עדיפות על פני הסכם 'רגיל' אשר קיבל תוקף של פסק דין. כיוון שכך, הובהר בפסיקה כי על המבקש לבטל הסכם גירושין ו/או תנאי מתניותיו לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל

עם זאת, ייתכן ובנסיבות מסוימות יעלה בידי צד להסכם להרים הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח כי במעמד האישור נתן הוא הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית או נפשית שנעלמה מעיני בית המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו, וברי כי הנטל הכבד להוכיח את התקיימות העילות החוזיות לביטול ההסכם מוטל על הטוען להתקיימותן.

מכאן עוברת השופטת לבדוק אם במקרה שלפניה עילות הכפיה והעושק לפי סעיפים 17, 18 בחוק החוזים.

בפסיקה נקבע שלא מספיק שאדם יהיה נתון בלחץ או במצב נפשי ורגשי לא קל, אלא יש צורך שמצבו הנפשי של המתקשר יגיע כדי "מצב של חומרה ושקיעה" באופן שהסיט את שיקול דעתו של המערער "סטיה של ממש מנתיבו הנכון".  המצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר.

הוכחת מצוקה ומצב ירוד של הנעשק, שמהווים פגיעה בכושר שיפוטו בעת עריכת ההסכם, יש להוכיח באמצעות חוות דעת, או תעודה רפואית שערוכה כדין.

מכאן, על פני למעלה מעשרת העמודים הבאים בפסה"ד, בודקת השופטת את העדויות, חוות הדעת הרפואיות והאחרות בכדי להגיע להחלטה שאכן במקרה שלפניה אכן התמלאו דרישות החוק להוכחת עושק וכפיה שהופעלו כנגד התובעת וכי אין זה במקרה שבו  כמו בן-זוג רבים, כדי לקדם גירושין, מסכים לתנאים שיכולים להיות מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הגירושין עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר, ולפיכך סובייקטיבית הם טובים לו יותר.  

שהרי בהסכמי גירושין ככלל, יש קושי להצביע על "תנאים מקובלים" לפיכך תנאים יחשבו בלתי  סבירים, רק אם על פניהם ניכר כי הם בלתי הגיוניים ובלתי ראויים ומקפחים על פי כל אמת מידה סבירה, כל הסכם ונתוניו כל הסכם ושיקוליו.

ולבסוף פוסקת השופטת המלומדת כי התרשמה שדברי התובעת בתיאור תחושות הפחד והאיום שחשה מצדו של  הנתבע כלפיה אמינים. כי עדותה בדבר הלחץ הכבד שהופעל עליה ע"י הנתבע שייקח את הילדים ממנה וישימם בפנימיות, הוא הכוח המניע לנכונותה לוותר על הכול, ובלבד שתקבל גט ומשמורת על הילדים. לפיכך התובעת הוכיחה כי נפל פגם באישור הסכם הגירושין אשר נחתם תוך ניצול חולשתה ומצוקתה הנפשית, והיא הסכימה לוויתורים מפליגים בענייני רכוש ומזונות בשל העדר יכולת להפעיל שיקול דעת.

וכאמור בהעדר השיקול הדעת או מרכיב ההסכמה המודעת  ייפסל הסכם הפשרה או הסדר הגישור לצורך שלנו.



[1]  ראו גם לעניין זה את פסה"ד מביה"ד הרבני האזורי חיפה  מ 3.2.14 בתיק רבני 831109/3 פלונית נ. פלוני,

    שם החליט ביה"ד לבטל הסכם גירושין שהושג בהסדר גישור, בשל כך שבפני התובעת לא היה כל המידע הדרוש,

    ולפיכך הסכמתה להסדר הגישור, לא יכלה להיות הסכמה מדעת.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.