האם יכול שבוררות תידחה מפני תניית גישור?

                                                                                           

                                                                                                 15.5.2012

 האם יכול שבוררות תידחה מפני תניית גישור?

א. הרקע המשפטי לסוגיה נשוא המאמר

כפי שכבר יודעים קוראי מדור זה, קיים שוני מהותי בין הגישור לבין הבוררות בכל הנוגע למושג "עיכוב הליכים".

 בכדי להקל על הקורא אני מרשה לעצמי לצטט ממאמר קודם שלי, שהתפרסם באתר זה תחת הכותרת:

"בוררות וגישור דמיון ושוני" מ אפריל 2010:

 "ז. עיכוב הליכים בגישור ובוררות

  לכאורה המונח עיכוב הליכים קיימם בשתי המסגרות – הן בגישור והן בבוררות. אולם בשל בשוני המובהק שבין שתי הפרוצדורות הללו לאותו מונח קיימות משמעויות שונות לחלוטין.

 עיכוב הליכים בגישור קבוע בסעיף 79 ג. לחוק בתי המשפט:

"(ה) העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.

 (ו) לא הגיעו בעלי הדין ל הסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה".

 (וכך גם בתקנה 4 (א) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1963:

 "עיכוב הליכים

4.       (א)  מונה מגשר, יודיע לו בית המשפט את התקופה שקבע לעיכוב ההליכים שלפניו לפי סעיף 79ג(ה) לחוק".)

 בעולם הגישור אין להעלות על הדעת סיטואציה בה הצדדים עשו ביניהם, בשלב כלשהו, הסכם לפתור כל סכסוך ביניהם בגישור, וכאשר צד לאותו הסכם התעלם ממנו ופנה בתביעה לבית המשפט בגין סכסוך כלשהו שפרץ ביניהם – יבוא הצד המקיים וידרוש מבית המשפט לעכב ההליכים, שכן הם בניגוד להסכם גישור שנכרת בין הצדדים.

הרי עצם הפנייה של הצד המפר לבית המשפט מבהירה כי הוא איננו רוצה עוד בהליך של גישור ובכך די בכדי לשמוט את הקרקע מעצם קיומו של הליך שכזה.

 הדבר שונה  לחלוטין בעולם הבוררות. פעם הסכים מאן דהוא בהסכם לקיומה של בוררות בעניין מסויים, הרי משפרץ סכסוך באותו עניין, חסומה דרכו לביהמ"ש, והליכים שפתח בהם יעוכבו:

 סעיף 5 לחוק הבוררות:

"5.     (א)        הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

           (ב)  בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

           (ג)   בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

 רוצה לומר – מושג זהה – משמעותו שונה לחלוטין בשתי הדיסציפלינות כתוצאה מהשוני המהותי שביניהן".

 ועוד נאמר שם:

"המסקנה המהותית החשובה מאמור לעיל היא שנשמת אפם של שני ההליכים שהם הליכים וולונטריים  ומקורם בהסכמה. ולפיכך התחומים המשפטיים השולטים הן בגישור והן בבוררות – לבד מהדינים המיוחדים המתייחסים אליהם –  הוא תחום דיני החוזים ובכלל זה  חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970, הפסיקה העניפה, הפרשנות וכל יתר ההשלכות מרחיקות הלכת הכרוכות בכך.(ראה לדוגמא את סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).

 אלא שבעוד הכניסה לשני ההליכים היא וולונטרית אין כן המשכם. בהליך הגישור הן הצדדים לגישור והן המגשר רשאים בכל עת להפסיק את הליך הגישור, אין כן הדבר בבוררות – פעם נחתם הסכם בוררות היא תיכפה הר כגיגית על הצד שרוצה להתנער ממנה".

 כלומר, משהעלה נתבע את הטענה שיש לעכב את ההליכים נגדו משום שקיים הסכם בוררות בינו לבין התובע, ביהמ"ש יבדוק אם התקיימו חמשת התנאים שלהלן שעולים מסעיף 5 לחוק הבוררות

 יש הסכם בוררות בין הצדדים;

1. התובענה שהוגשה לבית המשפט מתייחסת לסכסוך שההסכם חל עליו;
2. בעל דין שהוא צד להסכם מבקש את העיכוב;
3. המבקש היה מוכן, והנו מוכן גם בשעת הגשת הבקשה, לעשות כל אשר דרוש לקיום הבוררות;
4. המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת;
5. המבקש פנה בבקשת עיכוב לפני שטען לראשונה לגופו של עניין התובענה.

 ומשהתקיימו תנאים אלה ביהמ"ש יעכב את ההליכים אלא "אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

(ר' לעניין זה את המאמר תחת הכותרת: "התנאים לאכיפת הבוררות" שהתפרסם במדור זה ב20.12.11).

ב. האם ייתכן מצב בו תידחה תניית הגישור מפני תניית בוררות?

 הבה נתאר לעצמנו מצב שבו בהסכם שביניהם כתבו הצדדים שכל סכסוך שיתגלע ביניהם בקשר עם אותו הסכם, ייושב בהליך גישור ואם זה לא צלח הסכסוך יוכרע בבוררות.

נניח גם,לצורך מאמרנו זה, שצד לאותו הסכם הגיש תביעה לביהמ"ש נגד הצד השני בטענה שזה האחרון היפר את החוזה. הנתבע, כפי שלמדנו לעיל, מבקש את עיכוב ההליכים בכתב הגנתו, לפני שטען כל טענה אחרת לגוף התובענה.

 ביהמ"ש נענה לבקשתו של הנתבע ומעכב את ההליכים נגדו. בבקשת הרשות לערער על החלטה זו טוען המבקש (הוא התובע המקורי) שלא היה מקום להיעתר לבקשת המשיב (הנתבע המקורי), שכן הוא לא עמד בתנאי לפנות להליך של גישור תחילה על מנת לנסות וליישב את הסכסוך נשוא התביעה.

 האם, במצב זה, תגבר תניית הגישור על תניית הבוררות, באופן שהליך הבוררות לא יתאפשר והוא יידחה עד למיצויו תחילה של הליך הגישור?

 הסיטואציה שתוארה לעיל, איננה פרי דמיוני כלל ועיקר והיא נידונה (אם כי, לצערי,) לא הוכרעה ע"י כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בביהמ"ש העליון בפסה"ד בר"ע (בקש רשות ערעור) 5771/07 יורם קדמן ויקי עפרוני נגד ישע- אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח'.

 

באותו מקרה, אם לתמצת את העובדות הדרושות לעניננו, נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא, השופט י' טימור) שנעתר לבקשת המשיבים לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

 המדובר היה במחלוקת שנסבה סביב התוספת למכסות המים שמקבלת האגודה מרשויות המדינה עבור כל נחלה חקלאית פעילה, בגין שימוש חורג שנעשה במים. המבקשים טענו כי המשיבים מנצלים את שליטתם באגודה באופן שבהחלטותיהם הם דואגים לכך שרק מספר מצומצם מחברי האגודה ייהנו מהתוספת למכסות המים, האמורות להיות מחולקות באופן שוויוני בין כל חברי האגודה. עוד לטענתם, מאחר שהמכסות האמורות ניתנות להעברה או למכירה – הם יוצאים מקופחים בהשוואה לחבריהם, וסובלים נזק כספי. המבקשים אף קובלים על כך שעל פי המדיניות הקיימת בענין החלוקה, המתבססת על חישוב ממוצעי הצריכה של כל חבר ב-3 השנים הקודמות לאותה שנה, ניתן "פרס" דווקא לחברים שחרגו מלכתחילה ממכסות המים שהוקצו להם.

 המבקשים, בהליך שבו עסקינן, עתרו לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע למתן ודרשו, בין היתר, צו עשה זמני המחייב את המשיבים (אגודת העובדים) לבצע חלוקת מכסות מים שוויונית, כהגדרתם.

 אלא שבישיבת קדם המשפט הראשונה, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות (להלן: בקשת העיכוב). המשיבים טענו בתמיכה לבקשתם כי בין הצדדים קיים הסכם בוררות מכוח תניית בוררות הקבועה בתקנונהּ של האגודה.

המבקשים טענו לעומתם, כי נושא הסכסוך, קרי: הקצאה בלתי שוויונית של מכסות מים אינו יכול לשמש נושא להסכם בוררות לפי סעיף 3 לחוק הבוררות, וכי לכן קיים טעם מיוחד, כהוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, שלא להעביר את הדיון לבוררות, והוא – היותו של הסכסוך בעל אופי חוקתי.

 (ראה במאמר "בוררות דמיון ושוני" בפרק: "יא. הנושאים המתאימים לבוררות ואלה המתאימים לגישור").

 עוד טענו המבקשים, וזה העיקר מבחינתנו כאן, כי התנייה בתקנון האגודה כפי נוסחה משנת 2005, נאמר כדלקמן: 

"יישוב סכסוכים 

א. כל סכסוך הנובע מחברות באגודה או בעניין תקנון האגודה או מעסקי האגודה, בין חברים, חברים-לשעבר, יורשיהם או נציגיהם החוקיים-מצד אחד, לבין האגודה, חבריה או מוסדותיה או רשות מרשויות האגודה- מצד שני, יימסר לבוררות לפי דרישת אחד הצדדים, בפני בורר עו"ד שימונה על ידי רשם האגודות השיתופיות, על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות.  

ב. בורר שמונה כאמור לעיל יהא מחויב לדין המהותי החל בבתי המשפט האזרחיים במדינת ישראל, וינמק פסק דינו. הבורר יהיה פטור מדיני הפרוצדורה ומדיני הראיות.

 ג. על אף האמור מוסכם כי טרם פנייה לבוררות, יתקיים הליך גישור, בניסיון לסיים המחלוקת ללא צורך בהליך שיפוטי." (ההדגשה שלי ג.א.).

אשר על כן,  לפי תנייה זו חלה על הצדדים חובת גישור כשלב מקדים לבוררות. המבקשים טוענים, כי במהלך שנת 2005 פנו למשיבים בבקשה לילך במסלול של גישור, אך פניהם הושבו ריקם. משכך, לטענתם, לא היו המשיבים זכאים לבקש עיכוב הליכים מבית המשפט קמא, ואילו החלטת בית המשפט קמא, אשר לא כללה חובת גישור כאמור, דינה להתבטל.

המבקשים עותרים, אפוא, לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא לעכב את ההליכים, ומבקשים כי יותר להם לברר את תובענתם בבית המשפט המחוזי.

ג. שאלה שנותרה ללא הכרעה

לצערנו, השופטת המלומדת לא הכריעה לגופה של הטענה הנ"ל שהעלו המבקשים, והיא דחתה אותה מהסיבה, שהמבקשים, אף שידעו את קיומו של התנאי המקדים לקיום הבוררות, דהיינו קיומו של הליך גישור, המבקשים הם שפנו בתביעה לערכאה שונה שתכריעה בתביעתם לשוויון בחלוקת המים ולא עמדו מיד על קיומו של הליך הגישור, כפי שנקבע בתקנון האגודה.

(במונחים של סעיף 5 הנ"ל המבקשים לא עמדו בתנאים הבאים:

1.  המבקש היה מוכן, והנו מוכן גם בשעת הגשת הבקשה, לעשות כל אשר דרוש לקיום הבוררות;
2. המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת;
3. המבקש פנה בבקשת עיכוב לפני שטען לראשונה לגופו של עניין התובענה.).

וכך במילותיה של כב' השופטת פרוקצ'יה:

"הליך גישור טרם בוררות

            20.       ומכאן, לטענה הנוספת של המבקשים, לפיה לא נתקיים התנאי המוקדם לקיום בוררות על פי תניית הבוררות והוא – כי קודם לפנייה לבוררות יתקיים הליך גישור בנסיון לסיים את המחלוקת. לענין זה יש לומר: נוסחו המלא של התקנון, לרבות תיקון תניית הבוררות בתקנון משנת 2005, צורף לתשובת המשיבים בקשה לסעדים זמניים שהגישו המבקשים, ולכתב ההגנה בתובענה. לפיכך המבקשים מוחזקים כמי שידעו על התנייה המתוקנת. המבקשים ידעו על קיומה של תניית הבוררות המתוקנת גם מתוך חקירת יו"ר הועד בדיון מיום 5.12.06 שנערך בבית המשפט המחוזי. חרף ידיעתם זו, המבקשים הם שפנו לרשם האגודות בהליך שמשמעותו פתיחת הליך ליישוב מחלוקת במסגרת בוררות. משכך, בהתנהגותם הם מחלו על התנאי המוקדם, המחייב הליך גישור לפני פתיחת בוררות על פי התנייה המתוקנת. בנסיבות אלה, אין המבקשים יכולים להאחז בכך שלא נעשו פעולות גישור קודם לפתיחת הבוררות, שהם עצמם לא בקשו ולא יזמו. בנסיבות אלה, אי קיום הליך גישור אינו מהווה מחסום לניהול הבוררות".

ד. משאלת לב או שההיגיון מחייב

אינני מעז לשים עצמי בנעליה של כב' השופט פרוקצ'יה, אולם אם בסיטואציה עובדתית בה היו המבקשים עומדים בתנאי התקנון, נדמה לי, שגם בהעדרו של סעיף מקביל לסעיף 5 שבחוק הבוררות, בדברי החקיקה המתייחסים לגישור, יש מקום לסברה שהשופטת המלומדת היתה אמנם מקיימת את עיכוב ההליכים עליו פסק ביהמ"ש דלמטה, כפי שאמנם היתה פסיקתה שם בפועל, אלא שלא ע"מ לקיים הליך של בוררות, כמתחייב מסעיף 5 הנ"ל, אלא לשם קיום הליך גישור תחילה.

 האם זו משאלת ליבו של הכותב או החלטה ששורשיה בהיגיון משפטי?