הסדר גישור שקיבל תוקף של פסק דין, מהווה מעשה בי"ד במעמד של החלטה חפצית[1]
מאת עו"ד גיורא אלוני, מגשר
עד עכשיו ידענו שהסדר גישור כמו פסק בוררות, מחייבים אך ורק את הצדדים להם ובשום מקרה לא יתחייבו את מי שלא היו צדדים להליכים שמהם הם נבעו. אולם, לאחר שהסדר הגישור או פסק הבוררות קיבלו תוקף של פסק-דין, מהווה הסדר הגישור (כמו גם פסק הבורר שאושר בביהמ"ש) מעשה בי"ד ובכך מקבל תוקף כלפי כולי עלמא. גם אם הדברים מובנים מאליהם, עדיין, מן הראוי להפנות לתוצאתה של קביעה זו את תשומת ליבם של המגשרים.
המדובר הוא בפסה"ד מפי שופט המחלקה הכלכלית בביהמ"ש המחוזי בת"א, כבוד השופט מגן אלטוביה, בתיק – ת"א 30775-10-20 אלביט הדמיה בע"מ, פלאזה סנטרס אן וי נ' פיליפ מאייר, דוד זיסר, רן שטרקמן ושמעון יצחקי.
תמצית העובדות
הרקע לדיון בחלטה שלפנינו הוא מכתב דרישה שנשלח ע"י אחת המשיבות (משיבה 2 – פלאזה סנטרס אן. וי (חברה זרה)-) לעוה"ד גיורא ארדינסט, בעל התפקיד מטעם בית המשפט לאיתור ושמירה על נכסי עזבון המנוח מוטי זיסר ז"ל, שבמסגרתו נטען על הוצאת כספים שלא כדין ממנה בדרך של תשלום עמלות דמי תיווך לתאגיד הרשום בבליז.
בין הצדדים התקיים הליך גישור, במסגרתו הגיעו הצדדים להסדר גישור, שלאחריו פנה בעל התפקיד מטעם ביהמ"ש לכנ"ר, בין היתר "באשר להשפעת ההסדר על הנושים הבלתי מובטחים". בסמוך הודיע הכנ"ר לבית המשפט כי ההבהרות שניתנו הניחו את דעתו וכי במכלול השיקולים מדובר בהסדר מאוזן וראוי בין היתר, בשים לב לכך שנושים אחרים לא נקטו בהליכים נגד עזבון המנוח.
בסעיף 13 להסדר הפשרה (החסוי) ויתר בעל התפקיד על טענות כלפי המבקש בין היתר, בגין כל העמלות שקיבל המבקש. לטענת המבקש, הסדר הפשרה קיבל תוקף של החלטה ובכך נוצר מעשה בית דין המונע מהמשיבות להגיש את תביעתן נגד המבקש.
ממכתב הדרישה ששלחה המשיבה 2 עולה, שהיה בידי משיבה 2 המידע הנטען במסגרת התביעה, שיושבה בהסדר גישור כאמור, וכי ועוד בטרם נכרת הסדר הפשרה, יכולות היו המשיבות או מי מהן לפנות לבית המשפט בהליך מתאים ולמצות את זכויותיהן מול המבקש ובעל התפקיד.
טענות הצדדים
לאור הדברים הללו טוען המבקש, שבנסיבות אלה חל התביעה דין של מעשה בית דין[2] והמשיבות מנועות מלהעלות טענות נגד המבקש ככל שמדובר בעניין שהוסדר במסגרת ההסדר שקיבל תוקף של החלטה ביום 12.3.2018. כך, במיוחד על רקע עמדתו של הכנ"ר המתייחס לאיזון הנוגע לנושים הלא מובטחים.
לעומתה, טוענת הנתבעת, משיבה 2, כי היא לא הייתה צד להסדר הגישור וידיעתה אודות ההליך המתנהל בעניינו של המבקש לרבות ההחלטות המאשרות את הסדר הגישור.
פסק הדין
קובע השופט המלומד לאמור:
" יפה לעניין זה קביעת בית המשפט בע"א 735/07 צמרות חברה לבנין ואח' נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו) (להלן: "עניין טפחות") (שם, פסקאות 27 ו – 28):
"ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל הדין יריב בענין שכבר נפסק…עם זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית……
"קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל הדין הנוכחי היה עניין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והייתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו (עניין צוריאנו, בעמ' 691; השוו מיכאל בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" ספר יצחק כהן 305-306 (1989)). הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונשנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי. בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט; הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות עניינית מהותית ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה…".
לטענת המשיבה כי תניית הוויתור שנכללה בהסדר הגישור היא בבחינת הסכם בין הצדדים להסדר הגישור שאין בה כדי לחייב את המשיבות שלא היו צד להסדר הגישור, פוסק השופט שהמשיבה ידעה את אשר היתה צריכה לדעת באשר לטענותיו של המבקש והיא היתה מודעת להליכים שהתנהלו בקשר עם עזבונו של מוטי זיסר ז"ל ולא נמצא בתשובתן דבר כדי לסתור דברים אלה.
לפיכך הבקשה נתקבלה נוכח קיומה של הלכת מעשה בית דין.
הערת הכותב
לפסק דין זה ישנה חשיבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה על פניו והשלכות מרחיקות לכת, שאולי גם השופט המלומד, לא היה לחלוטין ער להן.
נחזור, ראשית על המשפט: "הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות עניינית מהותית ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה…".
נניח מצב בו בוויכוח בין שני אחים, שלא הותיר אחריו צוואה, למי תהיה הבעלות על שידה יקרה מאוד, ששניהם חפצים בה. לאחים אלה ישנם עוד שלושה אחים אחרים, שאינם מעורבים בוויכוח זה אם כי הם היו מודעים לו.. שני האחים מחליטים לפנות או שהם מופנים להליך גישור בכדי ליישב את חילוקי הדעות שביניהם, אם הסכסוך הגיע לביהמ"ש.
בתום הליך הגישור מושג הסדר גישור, לפיו השידה תעבור לבעלותו של אחד מהם, תמורת סכום כסף שישלם לאחיו. עד כאן הסדר הגישור הזה הינו הסדר בין שני האחים הללו בלבד ואינו תקף לגבי האחים האחרים. נניח גם שהאחים הסכימו שההסדר הזה שביניהם יועבר לביהמ"ש, בכדי שזה ייתן לו תוקף של פסק דין, דבר שאמנם התרחש.
לפי פסה"ד הנ"ל, מרגע שניתן להסדר הגישור הזה תוקף של פס"ד, הבעלות של האח האחד בשידה היקרה, מקבלת מעמד חפצי, שהוא נכון ותקף כלפי כולי עלמא, הן כלפי האחים האחרים והן כלפי כל אדם אחר, שיכול שהוא ברשימת היורשים האפשריים עפ"י החוק ויכול היה תמורת תשלום ליורשים האחרים לזכות בחפץ הזה.
או דוגמה אחרת. נניח ששני שכנים בבית משותף מסוכסכים בגין הזכות לחנות בשטח משותף כלשהו מתחת לבניין. שני השכנים פונים או מופנים להליך גישור, שבסופו הושג הסדר גישור, שקבע שבשלושת הימים הראשונים בשבוע החניה תוקצה לשכן האחד ואילו בארבעת ימי השבוע האחרים לשכן האחר. הסדר זה מובע לביהמ"ש, אשר נותן לו תוקף של פסק דין. מרגע זה המדובר הוא בפסק דין חפצא, שמחייב, כך לכאורה לפי פסה"ד הנ"ל, את כל יתר השכנים בבית המשותף
התוצאה הזאת, על פניה, נובעת מפסה"ד הנ"ל, באופן שמונע מכל יורש אחר לדרוש את החפץ או מונע מכל שכן אחר בבית המשותף לחנות בחלק הזה של הרכוש המשותף, מכוח הדוקטרינה הנ"ל של מעשה בית דין. את הייתכנות של תוצאה כזו יש, לפחות, לשקול שוב – השפעתו האפשרית של הסדר גישור שקיבל תוקף של פסק דין.
ת"א 30775-10-20 אלביט הדמיה בע"מ, פלאזה סנטרס אן וי נ' פיליפ מאייר, דוד זיסר, רן שטרקמן ושמעון יצחקי
[1] ראה לעניין זה את מאמרו של ע"ד רונן פרידמן "פסק דין גברא – פסק דין חפצי".
https://www.fridmanwork.coסקm/ADVX-lawyers112578.html
[2] ראה לעניין זה את מאמרו של עו"ד מיכאל חוואי "השתק פלוגתא – מהו?"
https://www.cmichael-law.co.il/%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A7-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%AA%D7%90.html
