10.10.2020
סעיפים 79ג ו- 79א לחוק בתי המשפט משמשים יחדיו בעובדות פסק דין אחד
מבוא
כל מגשר מכיר את סעיף 79ג חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: החוק"), שהוא המסד של הגישור בארץ.
אולם, כשהמרצה מזכיר את סעיף 79א לאותו חוק, רבים מהמגשרים תוהים במה מדובר. לאחרונה (16.8.2020), יצא פסק דין מלפני ביהמ"ש העליון בעניין, שהחל בהסדר גישור בהתאם לסעיף 79ג ונמשך בהכרעת ביהמ"ש בהתאם לסעיף 79א, ובאופן זה נקרתה לקורא ההזדמנות להכיר את סעיף 79א.
הכוונה היא לפסק הדין ע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, מפי כב' השופט עופר גרוסקופף. המעורבות של ההסתדרות המדיצינית הדסה, מזכירה פס"ד אחר – מוקדם בהרבה (21.12.05), בש"א (בקשות שונות אזרחי) 1448/06 עיזבון המנוח דניאל חכיאשוילי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה , מפי כב' השופט משה דרורי.
הדמיון, שבין שני פסקי דין אלה, הוא בכך, שבשניהם נעשה ניסיון לבטל פסק דין של ביהמ"ש, אלא בעוד, שבמוקדם מבין שניהם, דובר בפסק דין, שנתן תוקף להסדר גישור, לפי סעיף 79ג לחוק[1], הרי שבאחרון, הניסיון היה לבטל פסק דין, שניתן לפי סעיף 79א לחוק, כאשר ברקע הדברים משמש הסדר גישור בהתאם לסעיף 79ג לחוק.
תמצית עובדות המקרה
עניינו של ערעור זה, הינו, בתביעת רשלנות רפואית שהגיש המשיב הפורמלי בהיותו קטין (להלן: "הקטין" או "התובע"), באמצעות הוריו, נגד המערערת – מדינת ישראל, כמי שמפעילה את מרפאות 'טיפת חלב' (להלן: "המדינה"); ונגד המשיבה הסתדרות מדיצינית הדסה (להלן: "הדסה", ויחד יכונו: "הנתבעות"), ששם טופלה אם הקטין וזאת בטענה של 'חיים בעוולה'[2].
הקטין, אשר נולד בשנת 1998, אובחן כמי שסובל מתסמונת 'האיקס השביר[3]' (להלן: "תסמונת האיקס השביר" או "התסמונת"), וכתוצאה מכך לוקה בפיגור שכלי. בטרם לידתו של הקטין, טופלה אימו (להלן: "אם הקטין" או "האם") על ידי שני גורמים: האחד – מרפאת 'טיפת חלב' (להלן: "מרפאת טיפת חלב" או "המרפאה"), במסגרתה נערך מעקב שגרתי אחר הריונה של האם. במסגרת המעקב השגרתי אחר הריונה במרפאת טיפת חלב, נבדקה האם מפעם לפעם על ידי רופאיה ואחיותיה של המרפאה בעיר מגוריה, וכן הופנתה על ידי המרפאה לבי"ח הדסה, לבדיקות הריון שגרתיות, ובכלל זאת בדיקות מעבדה שונות, בדיקות 'אולטרה-סאונד', בדיקת חלבון עוברי ועוד.
פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי
לטענת האם, במהלך ביקוריה במרפאה היא לא הופנתה לבדיקת סקר לנשאות תסמונת האיקס השביר או לבדיקות גנטיות אחרות בתשלום, ואף לא הומלץ לה על ביצוען. בעקבות זאת, כ-15 שנים לאחר לידתו של הקטין, ואבחונו כמי שסובל מהתסמונת, הגיש האחרון תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המדינה, בטענה כי לולא מחדלה של מרפאת טיפת חלב להסביר לאם הקטין את משמעות התסמונת, וליידע אותה בדבר האפשרות לבצע בדיקות סקר גנטיות לגילוי תסמונת האיקס השביר במהלך ההיריון, קיימת וודאות גבוהה כי התסמונת הייתה מתגלה. על פי הנטען, במקרה זה הייתה אם הקטין שוקלת את הפסקת ההיריון ומונעת את לידתו של הקטין במומו. משכך, נטען כי על המדינה לפצות את הקטין בעבור הנזק שנגרם לו בעקבות מחדלה האמור של המרפאה.
המדינה הגישה "הודעה לצד שלישי" נגד הדסה, כמי נושאת באחריות השילוחית לפועלו של הרופא המטפל כמעסיקתו בזמנים הרלוונטיים, שעל פי הנטען, הרופא המטפל לא הפנה אותה לביצוע בדיקת נשאות לתסמונת, לא יידע אותה על האפשרות לבצע בדיקה זו, ואף לא הפנה אותה לייעוץ גנטי בטרם כניסתה להריון, שם סביר כי הייתה מיודעת ביחס לאפשרות זו. לשיטת המדינה, במחדליו אלו נהג הרופא ברשלנות ובחוסר מקצועיות, והיווה את הגורם העיקרי להולדתו של הקטין במומו.
לאחר שהגישו הצדדים את ראיותיהם, לרבות חוות דעת מומחים, התקיים דיון הוכחות ראשון בתיק, ובמקביל לבירור התביעה בבית המשפט קמא, החלו הצדדים בהליך גישור במטרה להגיע להבנות. ואכן, לאחר שהתקיים דיון ההוכחות הראשון, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסכמה, בהתאם לסעיף 79ג לחוק, באשר לסכום הפיצוי שישולם לקטין בגין נזקיו, וכל שנותר הוא להגיע להסכמה ביחס לחלק בו תישא כל אחת מהנתבעות.
בחלוף מספר חודשים, הגישו הצדדים הודעה לבית המשפט קמא, לפיה בעקבות הליך הגישור הגיעו להסדר דיוני הקובע כי הנתבעות ישלמו לקטין סכום כולל של 4,950,000 ש"ח, מבלי להודות באחריותן. עוד נמסר לבית המשפט כי בהיעדר מחלוקת כי אם הקטין לא יודעה על דבר קיומה של הבדיקה לגילוי תסמונת האיקס השביר, הנתבעות מסמיכות את בית המשפט לקבוע את חלוקת החבות ביניהן בפסק דין מנומק לפי סעיף 79א לחוק. כן צוין כי לצורך קביעת החלוקה, יתבסס בית המשפט על הראיות שהוגשו בתיק, ועל טיעונים בכתב שתגשנה כל אחת מן הנתבעות ביחס לחלוקת החבות ביניהן. כבר באותו יום, אישר בית המשפט קמא את ההסדר הדיוני האמור.
בית המשפט קמא (כב' השופט אלכסנדר רון) פסק בעניין חלוקת החבות. בדבריו, עמד בית המשפט קמא על המסגרת הדיונית למתן פסק הדין עליה הסכימו הנתבעות, ולפיה חלוקת החבות ביניהן תתבצע על דרך הפשרה, בפסק דין מנומק, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בית המשפט קמא הגיע למסקנה, כי לכל אחת מהנתבעות אחריות ממשית למחדל ליידע את אם הקטין בדבר הבדיקה לגילוי תסמונת האיקס השביר, ולכן, התמונה הכוללת מצביעה על מצב דברים קרוב יותר לזה שאליו נקלעים מעוולים במשותף[4], אשר כל אחד מהם עלול היה לשאת בחבות ישירה ומלאה כלפי הניזוק, מאשר מצב בו ניתן להצביע על רשלן עיקרי, ולצדו רשלן תורם.
אשר על כן, החליט ביהמ"ש קמא על חלוקת הנזק בין הנתבעות בחלקים שווים מבוססת על הערכתו, כי ככל שהייתה מוגשת תביעת הקטין רק נגד אחת מן הנתבעות, הייתה כל אחת מהן נקלעת לסיכון ממשי כי תוטל עליה מלוא האחריות. זאת, שכן אף אם בנקודות זמן שונות הייתה כל אחת מהן מעורבת יותר או פחות, הרי שבהסתכלות כללית ניתן לומר כי כל אחת מהן ליוותה את האם לאורך מרבית תקופת ההיריון.
הערעור לביהמ"ש העליון
המדינה לא השלימה עם חלוקת החבות, כפי שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט קמא, ובשל כך הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, שבמסגרתו, היא טענה, כי ביהמ"ש המחוזי שגה בקבעו, שיש לחלק את החבות בין הנתבעות באופן שווה, בהתבסס על התפיסה, כי ככל שהייתה מוגשת התביעה נגד כל אחת מהן בנפרד, היא הייתה מתקבלת. עפ"י הפסיקה המבחן הנכון הוא, מידת האשם המוסרי של כל אחד מהמעוולים במשותף, ובהתאם לקבוע את חלוקת החבות ביניהם.
הדסה מצדה טוענת, כי ענייננו אינו נמנה עם המקרים החריגים והנדירים בהם תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. זאת, שכן אין מדובר במקרה בו חרג בית המשפט מסמכותו, התעלם מטענות הצדדים או הגיע לתוצאה בלתי סבירה באופן קיצוני, וכי התערבות ערכאת הערעור במקרים מעין אלו עלולה להוביל לכך שבעתיד לא יסכימו בעלי דין למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט שכן היתרון של היעילות והמהירות בהסדר זה יעלם. פסיקה על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, כרוכה בהרחבת שיקול דעתו, ומתירה לו לחרוג מהדין המהותי, ולכן אין לקבל את טענות המדינה בדבר שגיאתו המשפטית לכאורה של בית המשפט קמא.
מהותו של סעיף 79א לחוק – פסיקה על דרך הפשרה[5]
כב' השופט גרוסקופף מבהיר, ומן הראוי שגם כל מגשר ידע – פסיקה של בית משפט צריכה להינתן על פי הדין. משמעות הדבר ביחס לערכאה מבררת היא, שעליה לפעול על פי הוראות סדרי הדין, לבחון את חומר הראיות שהונח לפניה בהתאם לדיני הראיות, לקבוע על בסיס ניתוח הראיות את העובדות, וליישם ביחס לעובדות את הוראות הדין הרלוונטיות. מחובתה של הערכאה המבררת לבאר לצדדים כיצד ביצעה את מלאכתה זו בפסק דין מנומק. על פסק הדין קמה לצדדים זכות להגיש ערעור לערכאת הערעור, הנדרשת לבחון כל אחד מהשלבים האמורים בעבודתה של הערכאה המבררת, וזאת בהתאם לכללי ההתערבות הנהוגים במשפטנו.
כך על פי הכלל. ואולם, בהליכים אזרחיים הכיר המחוקק באפשרות שהצדדים יסמיכו את בית המשפט לחרוג מדרך זו. הסמכות לעשות כן מעוגנת בהוראת חוק קצרה, סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (להלן: "סעיף 79א"), שהשימוש בה בחיי המעשה עולה בהרבה על הנחזה מהתבוננות בפסיקתו של בית משפט זה או בכתיבה האקדמית.
פשרה (תיקון מס' 15) תשנ"ב-1992
79א. (א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של
פשרה.
(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת,
לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם.
"סעיף 79א אינו מפרש לנו מה משמעותה של אותה "[פסיקה] בדרך של פשרה". בפסיקת בית משפט זה התגבשה העמדה, כי משמעותה של אפשרות זו היא, שחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות העניין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו. בית המשפט איננו חייב במסגרת סעיף 79א לפסוק לפי הדין, ואולם הוא רשאי לעשות כן אם ימצא זאת לנכון, שהרי בשום אופן אין לפסול פתרון צודק רק משום שהוא חופף את הדין המהותי.
אחת הנגזרות המקובלות של שחרור בית המשפט מחובתו לפסוק על פי הדין, והסמכתו לפסוק על דרך הפשרה, היא שחרורו של בית המשפט גם מחובת ההנמקה הטעם לכך הוא כפול:
ראשית, הדין משמש במקרה הרגיל כבסיס הנורמטיבי למלאכת השיפוט, וככזה הוא מקנה לבית המשפט כלים מבוררים לא רק להכריע בתובענה, אלא גם לנמק את פסיקתו. מששוחרר בית המשפט מכבלי הדין לצורך ההכרעה, אין זה ברור מהן אמות המידה החלופיות שעל בסיסן עליו לנמק את החלטתו.
שנית, היתרונות המרכזיים בהסמכת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, הן מבחינת הצדדים להליך והן מבחינת האינטרס הציבורי, הם פישוט וקיצור ההליכים המשפטיים, וזאת בהתאם לאינטרס הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי גם בהליכי הפשרה, הבוררות והגישור. שחרור בית המשפט מחובת ההנמקה עולה בקנה אחד עם התכליות הללו, שהרי הוא מקל על הערכאה הדיונית במתן פסק הדין, ומגדיל את הסיכוי שפסיקתה תהווה סוף פסוק לסכסוך. זו ברירת המחדל בעניין הנמקת פסק דין שניתן לפי סעיף 79א. ואולם, הצדדים רשאים להתנות על ברירת מחדל זו, ולקבוע כי בית משפט שהוסמך לפסוק על דרך הפשרה נדרש לנמק את החלטתו, עם זאת, בית המשפט אינו מחויב להיענות לבקשת הצדדים לפסוק על דרך הפשרה עם הנמקות.
אולם, בית המשפט רשאי, במסגרת פסיקה על דרך הפשרה עם הנמקות, ועדיין להגיע לתוצאות שאינן תואמות את הוראות הדין הפרוצדורלי או המהותי, ולכך חשיבות עצומה, שכן, התוצאה מכך הינה, שבית המשפט רשאי להגיע לתוצאת ביניים המשקפת שקלול הסתברותי בין שתי גרסות או עמדות הצדדים. למען האמת, פסיקה שכזו היא, בעיני השופט, מהותה של הפסיקה על דרך הפשרה.
בחירת הצדדים להסכים להכרעה בהתאם לסעיף 79א, פרושה, הסמכה לפסוק על דרך הפשרה, שהרי זוהי הסמכות בה עוסק סעיף 79א, ולפיכך היא מורה לבית המשפט לפסוק כראות עיניו על פי שיקולי צדק והגינות, ולא בהכרח על פי שורת הדין, וכל זה ללא קשר לשאלת ההנמקה.
המבקשים לתקוף בערעור פסק דין הניתן על דרך הפשרה ללא הנמקות ניצבת משוכה גבוהה. לכך שני טעמים: הראשון מעוגן בתכליות שביסוד סעיף 79א – ועניינו השאיפה לפישוט וקיצור ההליכים המשפטיים; השני נובע מקושי פרקטי, היעדר כלים בידי ערכאת הערעור לבקר את הלך המחשבה של הערכאה הדיונית. ואכן, פסיקת בית משפט זה הדגישה, וחזרה והדגישה, כי הגם שפסק דין שניתן על דרך הפשרה אינו חסין באופן מוחלט מביקורת ערכאת הערעור, אמות המידה להתערבות ערעורית בפסקי דין שניתנו לפי סעיף 79א ללא הנמקות הן צרות מאד.
רק מקרה יוצא דופן עשוי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ללא הנמקות. ודוק, אין בידינו רשימה סגורה של מקרים יוצאי דופן אלה, ואולם המרכזיים שבהם עוסקים במצבים של חריגה מסמכות או תוצאה בלתי הוגנת ובלתי צודקת בעליל – דהיינו, החלטה החורגת מהמוסכם או תוצאה החורגת באופן מובהק ממתחם האפשרויות ששופט סביר עשוי לראות כהכרעה הוגנת וצודקת בנסיבות העניין. עם זאת נפסק, כי הסמכת הצדדים את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א עם הנמקות אינה מאפשרת להחיל על פסק הדין שניתן את אמות המידה הרגילות לעניין התערבות ערכאת ערעור בפסק דין שניתן על פי דין, ואולי אף אינה משנה מבחינה עקרונית את אמות המידה המצמצמות להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ללא הנמקות".
סיכום לשאלת מהותו של על סעיף 79א לחוק[6]
"סעיף 79א לחוק בתי המשפט מאפשר להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה. סמכות זו משמעה כי בית המשפט משוחרר מהחובה להכריע על פי שורת הדין, ומתבקש להגיע לתוצאה הנראית בעיניו צודקת והוגנת בנסיבות העניין. ככלל, וכברירת המחדל, פסיקה על דרך הפשרה תינתן ללא הנמקות, והתערבות ערכאת הערעור בה תהא מצומצמת מאד, ותתייחס בעיקר למקרים של חריגה מסמכות או תוצאה בלתי הוגנת וצודקת בעליל.
עם זאת, הצדדים יכולים, בהסכמת בית המשפט, לקבוע כי יינתן פסק דין על דרך הפשרה עם הנמקות. במצב דברים זה, התערבות ערכאת הערעור עודנה מצומצמת מאד, שכן על בית המשפט לפסוק באופן הוגן וצודק ולא על פי שורת הדין. יחד עם זאת, היקף ההתערבות רחב יותר מאשר כשמדובר בפסק דין על דרך הפשרה ללא הנמקות, שכן נוכח ההנמקה יכולה ערכאת הערעור להתערב גם במצבים בהם נפלה טעות מובהקת בהליך שיקול הדעת, כדוגמת אי-התאמה בין ההנמקה ליישום ומצבים של הנמקה שגויה בעליל".
באשר למקרה שלפניו, ביהמ"ש דוחה את ערעור המדינה ופוסק, שמרגע שמדובר בהכרעה על דרך הפשרה, ובהינתן הרושם הכללי של בית המשפט קמא, כי חובת היידוע 'נפלה בין הכיסאות', לא ניתן לומר, שהחלטתו אינה מתיישבת מניה וביה עם החובה להגיע לתוצאה ההוגנת והצודקת בנסיבות העניין.
ביישומה בפועל של הפרקטיקה של פסיקה לפי סעיף 79א נוכחנו בפסה"ד –
ת"ק 17839-04-20 פרויליך ואח' נ' שטיין ואח', שניתן לאחרונה (16.8.2020) מפי כב' הרשם הבכיר, בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא, איתי רגב, מקרה בו המחלוקת נגעה לשאלת השתתפות הנתבעים בעלות גיזום צמחיה הפולשת מחצרם לחצר התובעים, נפסק:
"הצדדים בתיק אזרחי זה הסכימו והסמיכו את בית המשפט לפסוק בתובענה דנן על פי שקול דעתו, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, התשמ"ד – 1984 , ללא נימוקים.
הובהר לצדדים כי בהכרעה מסוג זה רשאי בית המשפט לקבל את כל התביעה, לדחות את כולה או לקבלה לשיעורין, הכל לפי שיקול דעת בית המשפט, לרבות משיקולי פשרה וצדק, ללא קביעות וללא נימוקים.
הצדדים הסכימו לכל הנ"ל.
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך 16 שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה 17 את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל 18 מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240)".
"פסק הדין ניתן ללא נימוקים. כך הסכימו הצדדים מראש, וזוהי גם הדרך הנכונה בפסיקה על 1 פי סעיף 79 א' לחוק הנ"ל, הן על מנת שפסק הדין יהיה סופי ויסיים הסכסוך בין הצדדים, הן על מנת 2 לקצר את זמן מתן פסק הדין והן על מנת לחסוך בהוצאות גבוהות.
למען הסר ספק אוסיף עוד, כי הואיל ופסק דין זה ניתן לפי סעיף 79 א' כאמור, הרי שאין בו משום קביעת ממצאים ולא קביעות בעניין מהימנות. זהו עוד אחד מהיתרונות שישנם למתן פסק דין זה.
יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת ביניהם בדרך זו".