01.05.2024
פסק בוררות שניתן ללא הנמקה ולפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט
מאת עו"ד גיורא אלוני, מגשר
בית המשפט העליון, מפי כב' השופט דוד מינץ, דן בפסק בוררות שניתן ללא הנמקה ולפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט בפסה"ד רע"א 768/24 דוד נוריאלי נ' מקס אנקונינה.
עניינו של פסק דין זה הוא בשתי בקשות רשות ערעור המופנות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בו נדחתה בקשת המבקשים והמשיבים לביטול פסק בוררות. הפסק אושר שם בכפוף לתיקונו.
הרקע העובדתי
בין הצדדים התנהל סכסוך עסקי ארוך שנים. המשיב (ורעייתו להלן: "אנקונינה") טען כי הוא היה שותף של המשיב (להלן: "נוריאלי") בנכסי נדל"ן שונים בפריז, צרפת. לעומת זאת, נוריאלי טען כי אנקונינה רק ניהל את עסקי הנדל"ן שלו אך לא היה שותף עמו, ואנקונינה אף חב לו סכומי כסף שונים בין היתר בגין הלוואות שהעמיד לרשותו אשר לא נפרעו.
הצדדים חתמו על הסכם בוררות בו נקבע כי כל טענותיהם ותביעותיהם יועברו לבוררות. הבורר יפסוק על פי דין תורה והפסק יהיה מנומק בתמציתיות "אלא אם כן הודיעו הצדדים כי הם פוטרים את הבורר ממתן נימוקים".
בהתאם להסכמות הנ"ל, מונה בורר לתפקיד, ושני הצדדים הגישו לו כתבי תביעה מטעמם. בכתב התביעה שהגישו בני הזוג אנקונינה התבקש הבורר לקבוע כי חלים יחסי שותפות בנוגע לנכסים בצרפת, אשר נרכשו באמצעות כספי השותפות ומשאביה, וכי יחס השותפות בין הצדדים עולה כדי 50% לכל אחד מהצדדים. מנגד, נוריאלי טען כי אין בסיס לטענת השותפות והגיש נגד אנקונינה תביעה כספית בגין הלוואות שנתן לאנקונינה ולא נפרעו. כמו כן כללה תביעת המשיב טענות בגין מעילות בכספיו בסכומים שונים ודרישה לפיצוי עבור התקופה בה התגוררו בני הזוג אנקונינה בנכס של נוריאלי מבלי לשלם לו על כך דבר.
בהסכמת הצדדים נקבע, כי תחילה יכריע הבורר בשאלת קיומה של שותפות בין הצדדים ובשלב שני יידונו יתר העניינים. הצדדים הגישור לבורר תצהירים, התקיימו דיוני הוכחות והוגשו סיכומים. בשלב כלשהו הבורר הזמין את הצדדים לפגישה "בלתי פורמאלית" במשרדו, ובתום הפגישה הוציא הבורר תחת ידו "החלטה שהתקבלה בהסכמת הצדדים" בה צוין כי "הצדדים השכילו לפתור ולהיפטר מהסכסוך ביניהם באופן שהבורר יוסמך להכריע בסכסוך במתכונת של סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984…" (להלן: החלטת הפשרה).
בחילופי הדברים, שקדמו להחלטה הנ"ל של הבורר, התריע ב"כ של נוריאלי ש"ההכרעה במתכונת של סעיף 79א תינתן רק לגבי שאלת השותפות". לאחר חילופי דברים הבורר קבע כי " ההכרעה במתכונת של סעיף 79א תינתן רק לגבי התביעות הדדיות שהוגשו לבורר […]."
פסק הבוררות
בהמשך לכך הבורר הוציא פסק בוררות במתכונת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) ובו חייב את נוריאלי לשלם לאנקונינה סך של 1,500,000 ש"ח ודחה את יתר רכיבי התביעות ההדדיות של הצדדים, למעט שני רכיבי התביעה הנוספים, לגביהם קבע כי אין בסמכותו להכריע בהם.
לאחר מתן פסק הבוררות הגישו אנקונינה לבורר בקשת "הבהרה" ו"תיקון טעות", בה צוין כי הבורר פסק "סכום אבסורדי" נוכח שווי תביעתם בסך כולל של כ-15,000,000 אירו. בקשתם נדחתה. בהחלטתו הבהיר הבורר, כי הסכום שנקבע בפסק הבוררות איננו טעות סופר, אלא מדובר בתוצאה שנקבעה לאחר שנשקלו מלוא השיקולים הרלוונטיים בקשר לתביעותיהם ההדדיות של שני הצדדים.
החלטה זו לא התקבלה על דעת בני הזוג אנקונינה והם פנו לביהמ"ש בבקשה לבטל את פסק הבוררות, בטענה שפסק הבוררות מנוגד לדין תורה על אף שהבוררות כולה התנהלה לפי דין זה; פסה"ד לא התבסס על פשרה – על דרך האמצע; הבורר לא הכריע בכל התביעות שהוגשו, באופן הסותר את הסכמת הצדדים כי הוא יכריע בכלל התביעות שעמדו לפניו (המדובר בשני רכיבי תביעה נוספים – סוגיית הלוואת המלון בצרפת, וסוגיית הלוואות שהעמיד נוריאלי לרשות אנקונינה); ועוד, כי פסק הבוררות אינו מנומק וזאת בניגוד להסכמת הצדדים שניתנה בתחילת הדרך.
נוריאלי מנגד טען כי אין מקום להורות על ביטול פסק הבוררות אשר הביא לסיום מחלוקת ארוכת שנים בין הצדדים.
פסה"ד של בית המשפט המחוזי.
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת אנקונינה לביטול פסה"ד, בין היתר, נדחתה הטענה כי פסק הבוררות צריך היה להיות מנומק. משנקבע בהסכמת הצדדים שפסק בוררות יינתן לפי סעיף 79א לחוק, גוברת ההסכמה המאוחרת הזאת על הסכמה קודמת שניתנה בהסכם הבוררות. מה עוד, שגם לפי הוראות הסכם הבוררות ניתנה לבורר הסמכות לפסוק על דרך הפשרה "הקרוב לדין" .
יחד עם זאת, פסק ביהמ"ש המחוזי, כי יש לקבל באופן חלקי את אחת מטענות אנקונינה, והיא הטענה כי "הבורר לא הכריע בכל התביעות שהובאו בפניו", שכן הבורר לא הכריע ברכיבי התביעה הנוספים, באופן אשר חושף את אנקונינה לסיכון לתביעה פעם נוספת בגין רכיבים אלו. הבורר הבהיר כי הכרעתו במתכונת לפי סעיף 79א לחוק תינתן "על כל התביעות" וגם "לגבי התביעות ההדדיות שהוגשו לבורר", ועל כן אין מקום להוצאת שני רכיבי תביעה אלה מגדר סמכותו והעברתם לסבב התדיינות נוסף.
אשר לטענת המשיב שמוסכם היה שסוגיות מסוימות יידונו בביהמ"ש בצרפת, טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, היות ונוריאלי הגיש תביעה בגין רכיבים אלה ובכך ויתר, למעשה על האפשרות לברר את התביעה בגינם בצרפת. נפסק, איפוא, כי משהצדדים קיבלו את הצעת הבורר למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, מתוך כוונה משותפת שיוכרעו בכל התביעות ביניהם ויפטור אותם מהסכסוך, יש לדחות את בקשתם לביטול פסק הבורר, בהתחשב גם במספר ההליכים הרבים שננקטו על ידם בעבר. לפיכך נקבע כי יש לדחות את בקשות הביטול, שכן הדעת נותנת שפסק הבוררות היה אמור להכריע גם בשני הרכיבים האמורים – הלוואת המלון בצרפת ו-ההלוואות המאוחרות – ולדחות אותם. בנוסף, נוכח מספר ההליכים הרבים שננקטו על ידי הצדדים בעבר, נקבע כי יש להורות על תיקון הפסק חלף ביטולו והחזרתו לבורר.
סוף דבר, בקשת אנקונינה לביטול הפסק נדחתה ופסק הבורר אושר, בכפוף להטמעת שני תיקונים בו, כך שייקבע כי גם רכיבי התביעה הנוספים יידחו. מכאן שתי הבקשות שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
בעוד אנקונינה חזרו על עיקר טענותיהם בביהמ"ש המחוזי, נוריאלי טען כי בית המשפט צריך היה לבטל את פסק הבוררות, שכן התקיים "מפגש רצונות" בין הצדדים בהסכמה כי ההכרעה תינתן בדרך של פשרה, אולם לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים ביחס לפסיקה בפשרה, ועל כן ממילא היה מקום לקבוע כי פסק הבוררות בטל. כן נטען כי נגרם לצדדים עיוות דין ממשי: – הבורר נתן את פסקו בחריגה מסמכות ובניגוד להסכם הבוררות, ללא הנמקה ושלא בהתאם לדין תורה. עוד טען נוריאלי, שלא הוצגו בפני הבורר ראיות ביחס לכלל הסוגיות והבורר לא דן בהן ועל כן, מטעם זה בלבד אין מקום, לאשר את פסק הבורר ויש להשיב את הפסק לבורר לצורך השלמתו.
פסיקת בית המשפט העליון
קובע כב' השופט מינץ
"ישנם קווי דמיון מסוימים בין הכרעה בהליך לפי סעיף 79א לחוק, שעניינו סמכותו של בית משפט הדן בעניין אזרחי לפסוק בהסכמת הצדדים "בדרך של פשרה", לבין ניהול הליכי בוררות לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), בהם מסמיכים הצדדים את הבורר להכריע בסכסוך ביניהם שלא לפי הדין המהותי, כללי הראיות וסדרי הדין. הליך לפי סעיף 79א לחוק והליך בוררות – המתאפיינים בהסכמת הצדדים לקבל עליהם הכרעת פוסק שלא בהכרח על בסיס הדין.
בבג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, נפסק:
"הכרעה על דרך הפשרה מוכרת בתחום הדין האזרחי. הכרעה כזו פנים הרבה לה אולם שני קווים אופייניים מייחדים אותה: האחד – ההכרעה ניתנת בדרך-כלל תוך סטייה מהדין המהותי או מדיני הראיות וסדרי הדין. השני – ההכרעה ניתנת על יסוד הסכמת הצדדים בין באשר לתוכנו המהותי של ההסדר לפתרון המחלוקת ובין באשר לסדר הדיוני שבמסגרתו יינתן פסק פשרה שתוכנו יוכרע על-ידי הגורם הפוסק. וכך […] מוכר האמצעי של מתן פסק-דין על דרך הפשרה כאשר הצדדים מסכימים כי בית-המשפט יכריע בסכסוך ביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות כלשהן, ובלי שיהא כבול לדין המהותי ובלא שהם עצמם שותפים לגיבוש תוכנו של ההסדר לגופו. את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית-המשפט על-פי שורת הצדק, ואת כוחו לעשות כן הוא שואב מהסכמת הצדדים (סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]). […] הליך בוררות מהווה אף הוא אמצעי מוכר ליישוב מחלוקות מחוץ לבית-המשפט, ומבוסס גם הוא על הסכמה להליך דיוני שעשויה להתלוות אליו הסכמה לאי-כבילות לדין המהותי ולכללי הראיות ולסדר הדין או לאלו מהם. סמכות הבורר במסגרת זו נשענת על הסכמת הצדדים ועל נכונותם לקבל את הכרעת הגורם הפוסק שלא על בסיס החלה דווקנית של הדין".
לא בכדי ההתערבות השיפוטית בפסק בורר היא מוגבלת מאוד ונבחנת בעיקר באמצעות עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות המפורשות בצמצום רב. בדומה, גם גדרי ההתערבות בפסק דין הניתן על דרך הפשרה הם מצומצמים ביותר, ושמורים למצב שבו, למשל, בית המשפט חרג מגבולות הסמכות שהקנו לו הצדדים או שפסק הדין שהוציא תחת ידו אינו סביר בכל קנה מידה.
צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעה כי הרחבת היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, תביא לפגיעה ביתרונו המובנה של מוסד הפשרה ובציפיות הצדדים לקיומו של הליך מהיר שתוצאותיו סופיות. בענייננו אפוא, לא רק שמדובר בהתערבות שיפוטית בפסק בורר, אלא גם מדובר בפסק שניתן על ידי בורר על דרך הפשרה, וללא הנמקה. במקרים כגון דא, הרי שמידת ההתערבות הינה מצומצמת אף יותר. ולמותר לציין כי בכך שבורר נותן את פסקו לפי סעיף 79א לחוק לאחר קבלת הסכמת הצדדים, אין כל פגם.
אנקונינה טוענים שיש לבטל את פסק הבוררות, היות וסמכות הכרעה לפי סעיף 79א לחוק משמעותה הכרעה בתוצאה הנראית לפוסק כצודקת והוגנת בנסיבות. הסכמה לדיון במסלול זה משמעותה הרחבת שיקול דעתו של הפוסק על דרך ההכרעה תוך ויתור על ניהול הליך על פי הכללים הרגילים, אלא שבמקרה הנוכחי הכללים סוכמו קודם לכן.
יש לדחות טענה זו. משעה שניתנה הסכמת הצדדים למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, אין עוד מקום לטענות כי הפסק שיצא תחת ידי הבורר אינו משקף הסכמות קודמות בין הצדדים, דוגמת הסכמתם כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הבוררות על פיה הפסק יהיה "על פי דין תורה". הצדדים עצמם בהסכם הבוררות קבעו, כי "הבורר יפסוק בסכסוך על פי דין תורה. לדין ו/או לפשר הקרוב לדין, ו/או לפסוק על פי פשרה ו/או לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, ועל פי החומר שבפניו", דהיינו, הצדדים נתנו דעתם במפורש לכך שהבורר יכול לפסוק גם לפי "פשרה" או "לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו", מבלי שנקבעה הסתייגות לאופן ההכרעה בפשרה; ולצד ההבהרה כי "פסק הבוררות יהיה מנומק בתמציתיות", נאמר "אלא אם כן הודיעו הצדדים כי הם פוטרים את הבורר ממתן נימוקים".
הצדדים הסמיכו את הבורר לתת את פסקו לפי סעיף 79א לחוק על כל המשתמע מכך, על יתרונותיו של פסק מעין זה ועל חסרונותיו, ועל המובן הרחב והכללי שניתן להסכמת הצדדים למתן פסק בדרך זו. במצב דברים זה, כאשר ניתנה הסכמת הצדדים לפסק שיינתן לפי סעיף 79א על דרך הפשרה, אין מקום לטענה כי מדובר היה בהכרח בהסכמה לפסיקת פשרה "על דרך האמצע".
נוסף על כך, ואולי אף זאת עיקר, כפועל יוצא ממתן הסכמה לפסק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק, ברירת המחדל היא כי הפסק שיינתן לא ינומק והוא משוחרר מכבלי הדין. אף אם הצדדים הסכימו בתחילת הדרך על הנמקה, הסכמה על מתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, שמשמעותה כאמור ויתור על כללי ניהול ההליך הקיימים, גוברת על הסכמה זו.
הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו
באשר לטענה של נוריאלי המתייחסת להחלטת ביהמ"ש המחוזי, כי בפסק הבוררות היה הבורר אמור לדחות את רכיבי התביעה הנוספים, יש לדעת השופט המלומד, צידוק למתן רשות ערעור ואף לקבל את ערעורו בנקודה זו.
כב' השופט מינץ תומך במסקנת ביהמ"ש קמא, שבמקרה זה מתקיימת עילה המנויה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות והיא כי הבורר "לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". במצב דברים זה, על פי הרישא של סעיף 24 לחוק הנ"ל, "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה". כלומר, עומדות לפני בית המשפט מספר חלופות. הוא יכול להורות על ביטול הפסק; להשלימו או לתקנו בעצמו; או להורות על החזרתו לבורר על מנת שיתקן את הפגם בעצמו.
ישנם אמנם מצבים שבהם אפשרות השלמת הפסק ע"י ביהמ"ש שלערעור, אלא שאפשרות זו הינה הפחות מובנת מאליה. כך למשל, כאשר נמצא כי היה על הבורר "לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן" (סעיף 24(6) לחוק הבוררות). ברי כי מלאכת ההנמקה יכולה להיעשות במצב זה רק על ידי הבורר עצמו. באופן דומה, כאשר נמצא כי מי מהצדדים לא קיבל "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" (סעיף 24(4)-), מדובר בפגם אשר מוטב כי יתרפא באמצעות מתן הזדמנות נוספת להבאת אותן טענות או ראיות לפני הבורר אשר לו הוצגה התשתית כולה.
בהתייחס לעילה הרלוונטית לענייננו, כאשר נמצא כי הבורר "לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5), מובן מדוע בית המשפט יעדיף כי הבורר, שהינו למעשה 'המומחה לדבר', יהיה זה אשר יכריע בעניין הנוסף שלא זכה להכרעתו בפסק הבוררות המקורי".
השאלה באיזו חלופה לבחור ואימתי יהיה זה מתאים לתקן את הפגמים שנפלו בהליך הבוררות חלף החזרתם לבורר, היא שאלה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט בהתחשב בנסיבות המקרה הקונקרטי. אולם כאשר מדובר בפסק בוררות שניתן ללא הנמקה ולפי סעיף 79א לחוק, כב' השופט מינץ סבור, כי טווח המצבים שבהם בית המשפט יבחר "להיכנס בנעליו" של הבורר, לתקן או להשלים את הפסק בעצמו, הוא מצומצם עד מאוד. מבלי לטעת מסמרות, מדובר רק במצבים שבהם ההשלמה יכולה להיעשות בקלות יחסית, למשל, כאשר ההשלמה עולה מאליה מעצם הסכמת הצדדים. (בעניין עודתאללה תיקנה ערכאת הערעור פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק משנמצא כי התיקון עולה בבירור מהסכמת הצדדים שניתנה למתן הפסק לפי סעיף 79א האמור). לא כן כאשר השלמת הפסק נדרשת מפני שהבורר "לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו".
הכרעת בית המשפט העליון
בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע -כאמור- כי יש לתקן את הפסק באופן שייקבע כי הבורר דחה גם את שני רכיבי התביעה הנוספים, שהרי "הדעת נותנת שפסק הדין אמור היה להכריע גם בשני רכיבים אלו ולדחות אף אותם. לפיכך נפסק שם, שאמנם הנושא טעון תיקון, אבל בהתחשב במספר ההליכים הרב שננקטו על ידי הצדדים בעבר, מצדיקים את תיקון הפסק חלף ביטולו והחזרתו לבורר.
אמנם התמשכות ההליכים עד בלי די עומדת בניגוד לתכליתו של מוסד הבוררות להביא לפתרון הסכסוך בין הצדדים בדרך יעילה ומהירה, קל וחומר מקום שבו הוסמך הבורר לתת את פסקו לפי סעיף 79א לחוק, וטוב שבית המשפט ייקח בחשבון גם שיקול זה בבחירתו אחת מהחלופות לפי סעיף 24 רישא לחוק הבוררות
אולם, בעניין זה אומר כב' השופט מינץ, מתעורר קושי ממשי בניסיונו של בית המשפט "לתור אחר חוט המחשבה שהדריך את הבורר בפסיקתו, תוך ניסיון להיאחז בו לצורך הנמקת דחיית רכיבי תביעה במקום הבורר, במיוחד במצב דברים שבו הבורר עצמו כלל לא הכריע בהם. זאת בשים לב לקושי המובנה בבחינת הלך המחשבה של הבורר במתן הפסק שעה שהוא ניתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק וללא נימוקים. כמו גם בהתחשב בכך שהשיקולים העומדים ביסודו של פסק הניתן לפי סעיף 79א לחוק הם שיקולים מורכבים ומיוחדים שאינם ניתנים בהכרח למשקל ולמדידה".
נוריאלי טען שבית המשפט כלל לא היה יכול להכריע ברכיבי התביעה הנוספים, שכן לא נחשף לראיות בקשר אליהן, ואילו אנקונינה מוסיפים גם כלל לא הוגשו הבורר לא נחשף למכלול הראיות בנוגע לרכיבים הכספיים בתביעות הצדדים, שכן הליך הראיות שהתברר לפניו נגע לסוגיית עצם השותפות וטרם נשמעו הראיות בנוגע לסוגיות הנוספות.
באשר לטענות אלה פוסק השופט מינץ כי הסכמה למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק משמעותה הענקת שיקול דעת רחב גם לגבי שמיעת עדים וקבלת ראיות ולפיכך, אין כל פסול בעצם העובדה שהבורר החליט שלא לשמוע ראיות נוספות טרם מתן פסק בוררות לפי סעיף 79א לחוק בהתייחס לתביעות ההדדיות, לאחר שנתנו הצדדים הסכמתם לכך. מה גם שעולה מהליך הבוררות והתצהירים שהוגשו במסגרתו, שהבורר נחשף גם נחשף לטענות השונות בנוגע לרכיבים הכספיים.
אולם, התבססות ביהמ"ש המחוזי על ההנחה ש"הדעת נותנת", שעה שאין בפניו השיקולים שעמדו בבסיס החלטת הבורר, קביעה זו איננה מתקבלת ולכן אין מנוס מלהתערב בפסה"ד של ביהמ"ש דלמטה. אשר על כן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות בכפוף להטמעת תיקונים בו תבוטל, והתיק יוחזר לבורר על מנת שייתן את פסקו גם בהתייחס לסוגיית הלוואת המלון בצרפת וההלוואות המאוחרות. ברי כי בהקשר זה נתונה לבורר האפשרות להורות על השלמת טיעון אם יסבור כי קיים צורך בכך.
פסה"ד במקור