הפרת הסכם גישור – במבחן תום הלב

4.3.2010

בג"צ 5918/07 פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול ואחרים:

משמעותה של הפרת הסכם גישור – במסגרת מבחן תום הלב

במדור הגישור בראי הפסיקה אנו מתחקים אחרי פסיקות בתי המשפט השונים

שכללו התייחסות לגישור, במטרה להאיר את עיני קוראי המדור, בין היתר, במעמד,

בסטנדרטים ובנורמות אותם מייחסים בתי המשפט למגשרים ולהליך הגישור.

פסק הדין בו בחרנו לעסוק הפעם, הינו פס"ד של ביהמ"ש הגבוה לצדק, מיום .23.6.2009, שדן אמנם בנושאים שונים מעולם המשפט, ואילו אנו בחרנו להתרכז בנגזרת שהיא נשוא מדור זה –: המשמעות שמייחס בית המשפט הגבוה לצדק, מפיה של כבוד הנשיאה דורית ביניש, להפרתו של הסדר גישור שהושג בין בעל ואשתו.

מתאור השתלשלות עובדות המקרה כפי שמצינו בפסה"ד עולה, כי  בני-הזוג נישאו כדת משה וישראל בשנת 1994. במהלך נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים שהינם כיום קטינים. לאחר שנתגלע קרע ביחסיהם של בני-הזוג, עזב הבעל-המשיב את בית המגורים המשותף במרץ 2004. כשנה לאחר מכן, ביום 8.5.05, נחתם בין בני-הזוג הסכם גישור, בעקבותיו קיימו הצדדים הליך גישור בניסיון ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה. בסעיף 1 להסכם הגישור, נקבע כדלקמן:

"…המשתתפים מתחייבים שלא לבצע כל פעולה משפטית חד-צדדית, או כל פעולה חריגה בזכויות, שאינה במהלך העניינים הרגיל ושעלולה לפגוע במי מהמשתתפים האחרים; וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור".

הליך הגישור נמשך מספר חודשים ובמהלכו הגישה לפתע האשה-העותרת בקשה ליישוב הסכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא, וזאת מבלי שקודם לכן טרחה להודיע למגשר ולבעלה (המשיב) על הגשת הבקשה לבית-המשפט לענייני משפחה, או על הפסקת הליך הגישור. כשבועיים, לאחר מכן שלח הבעל הודעה בכתב למגשר על הפסקת הליך הגישור, ומיד לאחר מכן הגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בנתניה, בה הוא כרך את ענייני מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם וענייני רכוש.

על מנת שהקורא יבין את מהות השאלה שניצבה בפני בית המשפט אין מנוס ממעט רקע מתחום המשפט:

החוק (תקנה 258 כ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות") ) מאפשר לבן זוג להגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לישוב סכסוך עם בן זוגו. משהוגשה בקשה כזו – מורה בית המשפט על עיכוב הליכים בין הצדדים, ומפנה אותם ליחידה לסיוע הסמוכה לבית המשפט, או להליך של פישור או גישור.

חשוב, לדעתי, להדגיש בפני המגשרים קוראי המדור ובכלל, שלפי תקנה 258 כב', אם הסכימו בעלי הדין, על פי הצעת יחידת הסיוע, לפנות לייעוץ או לפישור, יהיה זה הליך גישור כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק בתי המשפט, דהיינו ככל הליך גישור אחר המוכר לנו.

במקרה שלפנינו, דנה הנשיאה ביניש בסוגיה: האם אכן, בכל מקרה בו מגיש בן זוג בקשה לישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, מוקנית לבימ"ש זה הסמכות לדון בעניינים הנובעים מהקשר בין בני הזוג, באופן שמונע מבית הדין הרבני את הסמכות לדון בעניינים אלו כשהם כרוכים בתביעת גירושין? כלומר: האם הגשת בקשה לישוב סכסוך מקנה תמיד יתרון דיוני לבן הזוג מגיש הבקשה ב"מירוץ הסמכויות בין הערכאות"?

ההכרעה בשאלות שלעיל משמעותה, שהגשת בקשה לישוב סכסוך עם בן זוגו לביהמ"ש לענייני משפחה, תחסום את דרכו של בן הזוג האחר לפנות לבית הדין הרבני ולהגיש אליו את הבקשה לגירושין. כידוע, לפי שיטת המשפט בארץ, הסמכות לדון ולהכריע בנושאים הכרוכים בגירושין, לרבות מזונות האשה, נתונה הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט לענייני משפחה. "מרוץ הסמכויות הנזכר" נובע מההלכה שמקום שבן הזוג האחד הקדים את האחר בבחירת הטריבונל, האזרחי או הרבני, לאותו טריבונל תקום הסמכות הייחודית לדון בענייני בני הזוג.

במקרה בו עסקינן האשה-העותרת הקדימה ופנתה בבקשה לביהמ"ש לענייני משפחה, תוך הפרת הסכם הגישור שהוזכר לעיל, במטרה למנוע מביה"ד הרבני את הסמכות לדון לפי חוקי ההלכה לא רק בשאלת הגירושין, אלא גם בכל מה שניתן לכרוך ביחד עימה. עניינים אלה יהיו, לדוגמא:– כל העניינים הכספיים, והרכושיים של בני הזוג, לרבות סעדים הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס, סעדים על פי חוק יחסי ממון, תביעה למזונות ומדור לאישה וכן תובענה בענייני קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת הקטין מהארץ.

הנשיאה הנכבדה פוסקת שאכן, משהוגשה הבקשה לישוב הסכסוך לביהמ"ש לענייני משפחה, נפתח בכך הליך, שבעצם הגשתו יש בה כדי להכריע בשאלת הסמכות הניתנת לאותו בימ"ש לדון בענייני בני הזוג. דא עקא, תנאי הוא, שהפניה לביהמ"ש חייבת להעשות בתום לב.

על דרישת תום הלב אומרת נשיאת בית המשפט העליון כדלקמן, ונדמה לי שלמרות שאנו עוסקים בגישור מן הראוי להביא בפני הקורא את הדברים מפי אומרם, על מנת שיתויקו במקום של כבוד על מדפי הידע והנורמות של כל מגשר:

"תום-הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחילת התערותו של עקרון זה בשיטתנו המשפטית – בהלכה הפסוקה, המשכו בחקיקה (ראו: סעיפים 12(א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) ופיתוחו בפסיקה עניפה שהעמידה אותו כערך מרכזי בשיטתנו. כידוע, תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" ……

.      כבר נקבע בפסיקתנו כי מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה במישור הציבורי הינה לשמור על תקינות ההליך השיפוטי, ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. כמו עקרון תום-הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים דינאמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך בה יושמו ממקרה למקרה.

ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי- כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה…..

מטבע הדברים, בלתי אפשרי להגדיר מראש את מכלול הנסיבות בהן יוכח חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, וההלכה הפסוקה בעניין זה תצטרך להתפתח תוך צעידה זהירה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו".

במקרה שלפנינו, כזכור, הבעל-המשיב פנה מאוחר יותר לביה"ד הרבני בתביעה לגירושין, ובית הדין פסק שהסמכות לדון ולהכריע בתביעתו הבעל לגירושין, על כל הנושאים שנכרכו בה, הינה אמנם בסמכותו. פסיקתו זו של ביה"ד הרבני התבססה, בין היתר, על כך שפניית האשה לביהמ"ש לענייני משפחה לישוב לקתה בחוסר תום לב.

ובלשון פסה"ד:-

" הטעם הנוסף עליו השתית בית-הדין הרבני את המסקנה בדבר היותו מוסמך לדון בעניינים שנכרכו בפניו, היה כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על-ידי העותרת בחוסר תום-לב ומטעם זה לא היה בכוחה כדי להקנות סמכות-שיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה".

עתה היה על בית המשפט הגבוה לצדק להכריע בשאלה, האם אמנם פנייתה של האשה, העותרת במקרה שלנו נגד החלטתו הנ"ל של ביה"ד הרבני, עומדת במבחן תום הלב, כפי שנוסח לעיל על ידי הנשיאה ביניש.

הנשיאה המלומדת מגיעה למסקנה שפניית האשה לביהמ"ש לענייני משפחה אמנם לקתה בחוסר תום לב, ותוך כדי כך היא מתייחסת למעמדו ולמשמעותו של הסכם הגישור שנערך בין הבעל לאשתו:-

"מסקנה זו מבוססת על הצטברותם של מכלול הטעמים שלהלן: ראשית, העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך תוך הפרת הסכם הגישור שנחתם בין הצדדים. כאמור, בהסכם נקבע כי בני-הזוג מתחייבים שלא לבצע פעולה משפטית חד-צדדית "וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור". אין חולק כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בעיצומו של הליך הגישור, בלא להודיע על כך בכתב ומראש למגשר ולמשיב. טענתה של העותרת לפנינו היתה כי הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך ביום 26.10.05 בעקבות כך שהמשיב לא התייצב לישיבת הגישור שנקבעה ליום 16.10.05, וזאת בלא שהמשיב הודיע מראש על אי התייצבותו לישיבה ועל הסיבה לה, ובלא שתיאם מועד חדש לקיום הישיבה. בטענה זו אין כדי לשנות מהמסקנה כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על-ידי העותרת באופן חד-צדדי בלא שקדמה לכך הודעה בכתב ומראש כנדרש בהסכם הגישור הנדון. בהקשר זה יוער כי לא כל הפרת הסכם בין בני-זוג תעלה בהכרח כדי חוסר תום-לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. על-פני הדברים, בנסיבות עניינם של בני-הזוג ד', הפרת הסעיף בהסכם הגישור לפיו כל פעולה משפטית חד-צדדית מחייבת הודעה בכתב ומראש, אינה עולה בקנה אחד עם כוונה כנה ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום".

יחד עם זאת אומרת כבוד הנשיאה:

"זאת ועוד; העובדה כי בני-זוג ניהלו הליך גישור חיצוני מיוזמתם, אינה מונעת את האפשרות כי אחד מהם יגיע למסקנה כי הליך הגישור אינו נושא פרי, ויעדיף להסתייע בגורמים הטיפוליים והמקצועיים של יחידת הסיוע, בניסיון ליישב את הסכסוך בדרכי שלום בחסות בית-המשפט לענייני משפחה".

כלומר כל מקרה אמנם חייב להבחן לגופו, ולא כל פעולה של הפסקת הליך הגישור תחשב לפעולה בחוסר תום לב. אלא שבמקרה בו עסקינן, הפרתו החד צדדית של הסכם הגישור, הינה עבור בית המשפט הגבוה לצדק נדבך נוסף המסייע בידו – בין שאר נסיבות המקרה והתנהגותה של האשה – להגיע למסקנה שהאשה נהגה בחוסר תום לב בפנייתה לבית המשפט לענייני משפחה, במטרה לשלול מביה"ד הרבני את הסמכות לדון בתביעת הגירושין כאשר זו תוגש כנגדה ע"י בעלה. ואשר על כן נדחתה עתירתה.

עינינו הרואות את כובד המשמעות והמשקל אותו מייחס בית המשפט להסכם הגישור וקיומו והמשכו של הליך גישור שבעלי דין החלו בו.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.