רציו דצידנטי שהתחזה להיות אוביטר דיקטום:

13.3.13

רציו דצידנטי שהתחזה להיות אוביטר דיקטום:

בית המשפט העליון: צד שחתם על הסדר גישור וחזר בו –  כל עוד הסדר הגישור לא קיבל תוקף של פסק דין – הסכמתו של אותו צד להעביר את ההסדר לאישור ביהמ"ש,  לא ניתנת לאכיפה, אפילו כשהיא קיימת במפורש בכתב בהסדר הגישור.

בתאריך 18.12.2011 פרסמתי מאמר שכותרתו היתה: "האם ניתן לאכוף הסכמה להעביר הסדר גישור לאישור?". מאמר זה היה מבוסס על פסק דינו של כב' השופט ד"ר שאול אבינור מבימ"ש השלום בהרצליה   (מיום 24.11.2011) בת"א 9045-03-09 ישיבה וכולל אבן חיים ואח' נ' דוק השקעות 1988 בע"מ, שדן בפרשה שמקורה עוד בתביעה לביצוע שטר שזמן פרעונו חל באפריל 2008.

בימים אלה ממש התברר לכותב שורות אלה, שפס"ד זה לא היה אלא פתיחתה של סאגה משפטית שהסתיימה רק לאחרונה, חמש שנים  לאחר מכן, ביום 4.3.2013.

הקורא-המגשר מוזמן לחזור ולקרוא את המאמר הנ"ל ולו רק בכדי להזכר בפסק דינו החשוב של השופט ד"ר אבינור, והתובנות החשובות עבור כל מגשר שעולות ממנו. בידי להבטיחכם שקריאת מאמר זה מן הסתם תהיה קלה ונהירה יותר מקריאתו במקור של פסק הדין של בימ"ש השלום בהרצליה ולו רק בשל כל נפתולי ההשתלשלות העובדתית המפורטת בו, שלענייננו כאן ניתן היה לחוסכה.

אומר עכשיו רק את זאת, פסק הדין זה של כב' השופט ד"ר שאול אבינור, הותקף שוב ושוב, בשתי ערכאות הערעור-  ועמד במבחנם של ארבעת השופטים שישבו על המדוכה בשתיהן.

נראה לי שכל מגשר שחשוב לו להבין את מהות המוצר הסופי שיוצא מתחת ידיו, הוא הסדר הגישור, ראוי שישנן את ההלכות שלעת הזו קיבלו את הגושפנקא של ביהמ"ש העליון.

תקציר עובדות

פסק הדין רע"א 1343/13 דוק השקעות 1988 בע"מ נגד ישיבה וכולל אבן חיים ואח'

מתוך המסכת העובדתית שפורש כב' השופט אליקים רובינשטיין בפתח פסק דין זה בחרתי להביא את תקציר הימנה:

בין המבקשת למשיבים התגלע סכסוך כספי הנוגע לעסקת מקרקעין, שבמסגרתה קיבלה המבקשת שיק בסך 900,000 ₪. כחלק מההליכים הגישו המשיבים התנגדות לביצוע השיק, והצדדים הופנו להליך גישור.

בסיומו של הליך הגישור הגיעו הצדדים להסכמה על מתווה לסיום הסכסוך (ההסכם נחתם ביום 11.12.08); הסכם זה כלל בקשה לאישורו כפסק דין על ידי בית המשפט (סעיף 5 להסכם הגישור).

עם זאת, יומיים לאחר חתימת ההסכם, ובטרם ניתן פסק דין בעניין, לבית המשפט הוגשה הודעה מצד המשיבים (מיום 13.12.08) בדבר "בטלות" הסכם הגישור, וכן בקשה לקבוע את התיק להמשך ההליכים בהתאם לסדרי הדין הרגילים. בקשה זו אף הועברה לתגובת הצדדים.

השתלשלות האירועים מכאן והלאה רצופה "תקלות" פרוצדורליות שטיבן לא נתברר עד תום גם במהלך דיוני הערכאות הקודמות.

כך, כעבור יומיים נוספים, ועוד טרם ניתנה החלטה בבקשה האמורה, אישר בית המשפט את הסכם הגישור ונתן לו תוקף של פסק דין (פסק הדין מיום 25.12.08, השופט דותן). לא זו בלבד אלא שכעשרה ימים קודם לכן, ביום 16.12.08, ניתנו על ידי רשם בית משפט השלום בהליכים אחרים החלטות "כמבוקש", אשר ככל הנראה, מתייחסות אף הן לבקשות ליתן תוקף של פסק דין לאותו הסכם גישור.

כלומר חרף היעדר ההסכמה לכאורה, קיבל הסכם הגישור תוקף בשני הליכים נפרדים. רק כעבור למעלה מחודש נתן בית המשפט החלטה בהודעה ובבקשה לביטול הסכם הגישור (מיום 13.12.08), ולפיה נקבע כי הצדדים אינם רשאים להודיע לבית המשפט על ביטול הסכם גישור שניתן לו תוקף של פסק דין, אלא עליהם לבקש זאת בדרך של הגשת תובענה חדשה לביטול פסק הדין (החלטת השופט דותן מיום 20.1.09).

ואמנם המשיבים הגישו בקשה לביטול פסק הדין הנותן תוקף של פסק דין להסדר הגישור והדיון בבקשה נקבע בפני כב' השופט ד"ר אבינור, וביום 24.11.11 ניתן פסק הדין נשוא ענייננו.

בפסק דין מנומק ומפורט קבע בית משפט השלום בהרצליה, כי אכן יש לבטל את פסק הדין מיום 25.12.08 שנתן תוקף להסכם הגישור. הוטעם, כי מדובר בהסכם גישור בו נפלו פגמים טכניים ומהותיים, ושניתן לו תוקף של פסק דין בהליך שאף בו נפלו פגמים טכניים ומהותיים. לאחר ששמע את עדויות הצדדים קבע בית המשפט כממצא עובדתי, כי הסכם הגישור אינו מבטא כראוי את מלוא הסכמות הצדדים כנדרש בתקנה 9(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993.

כן הוטעם, כי נוכח הודעת המשיבים (מיום 13.12.08) המתנגדת לאישור הסכם הגישור, יש להורות על ביטולו של פסק הדין הנותן לו תוקף. בית משפט השלום נימק, כי מסקנה זו נלמדת גם מפסק דינו הידוע של כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית.

על פסק דינו הנ"ל של כב' השופט אבינור הגישה המבקשת, דוק השקעות 1988 בע"מ, ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל אביב שנדון בפני מותב של שלושה – כב' השופטים יצחק ענבר, שופטת יהודית שבח, שופט שאול שוחט.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת בקובעו כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מעוגנות היטב בחומר הראיות, הוטעם, כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על שלושה נדבכים שבהם לא נמצא מקום להתערב. הראשון, כי הסכם הגישור לא ביטא כראוי את כל הסכמות הצדדים, השני, כי ההסכם אושר בלא שבית המשפט היה ער לכך שהמשיבים הגישו את ההודעה לפיה ההסכם בטל (וזו כאמור אף הועברה לתגובה). השלישי, כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה (בע"מ 8769/08 הנזכר), צד להסכם גישור רשאי לחזור בו מן ההסכם שטרם אושר

ומכאן הבקשה שלפנינו למתן רשות ערעור על החלטתו זו של ביהמ"ש המחוזי.

כב' השופט רובינשטיין בדחותו את הבקשה קובע, בין היתר, כי יש לזכור ש"ההכרעה בנידון דידן נוגעת לביטול הסכם הגישור, ולפיכך אין בה משום קביעה כלשהי באשר לזכויותיהם המהותיות של הצדדים – אשר כמובן המקום לדיון בהן ולהכרעתן לגופו של עניין הוא בהליך עצמו".

כלומר לגופה של הבקשה פוסק השופט המלומד  שזו נדחית, משום שהיא איננה עומדת במבחני הפסיקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי"  ועל פיהם היא איננה "בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים". מה גם שזכויותיהם המהותיות של הצדדים אינן נפגעות ואלה תידונה בהליך נפרד שמתנהל בין הצדדים.

זוהי עיקרה של ההחלטה בבקשה זו ובכך יכול היה ביהמ"ש להסתפק. אבל לא היא.

האוביטר דיקטום – הלוז של פסק הדין דידן[1]

העניין החשוב ביותר בפסק דינו של השופט המלומד, נעוץ, לדעתי, במה שביהמ"ש פוסק "מעבר לצורך" – בדגש שהוא נותן לשירוש הטעות שהחלה להשתרש אצל משפטנים, עורכי דין ומגשרים מתוך הבנה שגויה של מה שנפסק ע"י כב' השופט רובינשטיין עצמו בפסה"ד המפורסם בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית.

החלה לחלחל ההבנה  הלקויה שכאשר קיימת הסכמה כתובה ומפורשת בהסדר הגישור עצמו, להעביר את ההסדר לביהמ"ש ע"מ שזה יתן לו תוקף של פס"ד, המצב שונה מהסדר גישור שבו אין הסכמה מפורשת שכזו, שאז אין הצדדים להסדר שכזה יכולים לחזור בהם מהסכמתם, באופן שאם כבר הוגש הסדר הגישור לאישור ביהמ"ש, לא יוכלו עוד לחזור בהם.

ולעניין זה מבהיר השופט המלומד את שנאמר בפסק דינו הנ"ל כדלקמן:

" ההחלטה בבע"מ 8769/08 [פורסם בנבו] נדרשה לדרכי הדיון וההכרעה בהסכם שהושג בהליך גישור, שכמובן רצוי לעצמו. נאמר שם, כי "הסכמה חוזית להסדר גישור אינה כוללת הסכמה למתן תוקף של פסק דין, ולא אם כן נכתב בהסדר הגישור במפורש אחרת" (פסקה כ"ו). דברים אלה עלינו לזכור גם בנידון דידן".

כלומר, אין זה משנה ובין אם קיימת הסכמה מפורשת בכתב בהסדר הגישור להגישו לביהמ"ש ובין אם לאו – בשני המקרים יכול גם יכול כ"א מהצדדים לסגת מהסכמתו זו ולחזור בו מהסדר הגישור, כל עוד לא ניתן לו תוקף של פס"ד.

יש לזכור שבמקרה שלפנינו היתה הסכמה מפורשת בכתב להעביר הסדר הגישור שנחתם לביהמ"ש בכדי שזה יתן לו תוקף של פסק-דין (כפי שהזכרתי בפרוט העובדות בתחילתו של מאמר זה לעיל: "בסיומו של הליך הגישור הגיעו הצדדים להסכמה על מתווה לסיום הסכסוך (ההסכם נחתם ביום 11.12.08); הסכם זה כלל בקשה לאישורו כפסק דין על ידי בית המשפט (סעיף 5 להסכם הגישור) – ), ולמרות זאת פסק ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלושה שופטים כי "כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה (בע"מ 8769/08 הנזכר), צד להסכם גישור רשאי לחזור בו מן ההסכם שטרם אושר", ופסיקתו זו חזרה ואומצה כאמור ע"י כב' השופט רובינשטיין בקובעו:

"מעבר לצורך אציין, כי לא מצאתי פגם בהכרעתו המבוססת של בית משפט השלום, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי המאשר אותה… משכך נקבע, אין צורך לשוב ולהידרש לשאלת החזרה מן ההסכמה להסדר הגישור אף שהנמקתו של בית משפט השלום ככלל מקובלת עלי….

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש".

לסיום לא נותר לי אלא לרענן את זיכרונם של קהל הקוראים, ולצורך זה אחזור ואצטט בקצרה מפסה"ד המאלף של השופט המלומד ד"ר שאול אבינור:

משמעות הדבר היא, בין השאר, כי "גם אם חתמו הצדדים על 'הסדר גישור' כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם וההסכם צריך להיות מוגש על ידי המגשר… מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית – שאינה תלויה מיניה וביה בהסכמה לחתימה על 'הסדר הגישור'" (ר' בעניין פלוני, בפסקה כ"ו. בית המשפט הוסיף וציין – אגב הפנייה להוראות תקנה 9(ב) לתקנות הגישור – כי אף אם הסכם הגישור כבר נחתם, בכל זאת רשאי צד שנמלך בדעתו לבקש שלא להגישו לאישור בית המשפט).

במקרה דנא הסכם הגישור אמנם כולל, בסעיף 5, בקשה שבית המשפט ייתן לו תוקף של פסק דין. יחד עם זאת, זמן קצר לאחר שנחתם הסכם הגישור, ובטרם מתן פסק הדין, הוגשה ההודעה והבקשה, שמשמעותה המעשית היחידה היא בקשה שלא ליתן להסכם הגישור תוקף של פסק דין.

נראה כי במסגרת תובענה אזרחית בה מתקיים הליך של גישור שמסתיים בהסכם גישור, אך אחד הצדדים מבקש שלא ליתן לו תוקף של פסק דין, לבית המשפט הדן בתובענה אין כלל כלים להחליט על מתן פסק דין חרף ההתנגדות האמורה. בפני בית המשפט מונחת התובענה עצמה – להבדיל מתובענה (אפשרית) אחרת לאכיפת הסכם הגישור שנערך בתובענה – ואין בית המשפט יכול להכריע אם יש מקום או אם אין מקום ליתן להסכם הגישור תוקף של פסק דין חרף התנגדות אחד הצדדים;

אלא אם כן התובענה כולה תשנה את מסלולה, לרבות לעניין הראיות שיובאו במסגרתה, ותהפוך לתובענה בעניין תוקפו של הסכם הגישור".

להבנתי כוונתו של השופט המלומד במשפט האחרון היא ליכולת העומדת למבקשת להגיש תובענה בגין הפרת הסדר הגישור עצמו או אכיפתו במסגרת הדוקטרינות של דיני החוזים ואולי אף דיני הנזיקין.


[1] לוז העניין!

בימינו המילה "לוז" הינה ביטוי שמסמל מרכזיות של דבר, כנראה שבהשפעת המדרש שראה בעצם הלוז את עיקר האדם ותמצית

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.