30.9.2019
בית המשפט העליון: שני מסלולים לאכיפת פסק-דין המתקף הסדר גישור
הכרעה תקדימית זו ניתנה לאחרונה (29.8.2019) מפי כב' השופט עופר גרוסקופף בפסה"ד רע"א 1837/19 בוכריס נ' המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ ואח'. במסגרת נדחתה בקשת הערעור של המבקש.
העובדות הצריכות לעניין
המשיבים והמבקש הינם בעלי מניות באחוזים שונים בשלוש חברות העוסקות בעיבוד שבבי. מחלוקות התגלעו בין הצדדים והם יישבו אותן בהסדר גישור.
הסדר הגישור קבע מתווה להיפרדות הצדדים: המבקש יתפטר מתפקידיו בחברות ויעביר את מניותיו וזכויותיו בהן למשיבים כנגד תשלום ערכן הריאלי, בכפוף לקיזוז חובותיו ותשלומים נוספים שהוגדרו.
סעיף ב' להסדר הגישור קבע שאת שווי החברות יעריך מומחה מוסכם מטעם הצדדים, רו"ח אורי כהן (להלן: "המומחה המוסכם"), לפי מנגנון שפורט בהסדר הגישור. סעיף ח' קבע שחוות דעת המומחה המוסכם "תהא אחרונה ומכרעת והאמור בה יחייב את הצדדים ללא כל יכולת ערעור או השגה הן בהליך הגישור והן בכל הליך משפטי ו/או מעין משפטי".
סעיף י"ד קבע שהמבקש יעביר את מניותיו וזכויותיו למשיבים ובתמורה הם יעבירו לו סכום כדלהלן:
וכאן מפורטת נוסחה סבוכה, שאיננה בדיוק מעניינו של המגשר הקורא.
עוד סוכם שלמבקש ישולמו סכומים נוספים (להלן: "התשלומים הנוספים"). הצדדים ביקשו מבית המשפט המחוזי לתת להסדר הגישור תוקף של פסק דין לפי סעיף 79ג(ח) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "התיק העיקרי"). בית המשפט עשה כך (להלן: "פסק הדין המתקף").
למעלה משנתיים לאחר מכן, הגיש המומחה המוסכם את הערכת השווי הסופית והמכרעת מטעמו. הוא העריך את שווי אחזקות המבקש בחברות בכ-22.2 מיליון ש"ח (להלן: "חוות הדעת"). עם התשלומים הנוספים עמד הסכום הסופי שהמשיבים נדרשו לשלם לפי הסדר הגישור על כ-23.5 מיליון ש"ח, לפני קיזוז הסכומים שפורטו בסעיף י"ד.
המשיבים לא השלימו עם חוות הדעת. לגישתם, היא לא נערכה על פי המנגנון שנקבע בהסדר הגישור, והמומחה המוסכם חרג מהסמכויות שהוקנו לו. בעקבות זאת הגישו המשיבים תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי (להלן: "התובענה החדשה") וביקשו לבטל את חוות הדעת ולמנות מומחה חדש שיעריך את שווי החברות. בית המשפט דחה את התובענה החדשה על הסף ועל החלטה זו הוגש ערעור, שטרם הוכרע.
מנגד, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה[1] שתשקף את ליבת פסק הדין המתקף לשם מימושו בהוצל"פ. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בקובעו, שאי אפשר לאשר פסיקתה שננקבו בה סכומים המבוססים על סעיף י"ד להסדר הגישור, הואיל וטענות נגד חוות הדעת עודן מתבררות בתובענה החדשה.
בית המשפט קמא דחה את הבקשה למתן פסיקתה, וקבע שאת טענות המבקש לעניין תשלום שווי מניותיו יש לברר בתובענה חדשה. ההחלטה התייחסה לכמה סוגיות, ולענייננו חשובה בעיקר הקביעה הבאה:
"מקובלת עליי עמדת המדינה על הנמקותיה כי כעת, במסגרת אותה תובענה, תחת חסות של הפטור שניתן מאגרה, מועלות עובדות חדשות מאוחרות לפסק הדין, בקשר עם הסכם גישור/הסדר הפשרה, פרשנותו, ביצועו והכל במסגרת הליך שכונה בקשה לפסיקתא. משברור כעת כי אין הסכמה לשוב להליך הגישור, טענות בקשר עם אירועים שמאוחרים לפסק הדין, ביצועו, פרשנותו וכל כיוצא באילו, צריכות להתברר במסגרת תובענה חדשה תוך תשלום אגרה מתאימה. ההליך בתובענה זו הסתיים."
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
פסיקת בית המשפט העליון
המחלוקת בין הצדדים, עניינה הכלי המשפטי שבאמצעותו על המבקש לדרוש את שסוכם בהסדר הגישור, שקיבל תוקף של פסק דין: – פסיקתה או תובענה חדשה. לדידי, שאלה זו צריכה להיבחן בראש ובראשונה במשקפי כלי הפסיקתה, דהיינו, מתוך בדיקת תכליתה והיקפה של הפסיקתה. בעיקרון – על סמך החלטה שניתנה, מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט.
כלי משפטי זה הוא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים. החלטה ופסק דין עשויים להכיל דיון משפטי ענף ורווי הנמקות, הפסיקתה היא הביטוי האופרטיבי שלהם: – שיקוף התוצאה המעשית של ההחלטה ללא שינוי, למען נוחות מימושה.
העיקרון
בענייננו התבקשה פסיקתה בנוגע לפסק הדין המתקף, אשר נתן, כזכור, תוקף להסדר גישור בין הצדדים. יש לכך השפעה על אופן אכיפתו. בפסק דין שנותן תוקף להסכמה בין צדדים ממוזגות שתי תכונות, הן של הסכם והן של פסק דין. צד להליך, שמבקש לאכוף פסק דין כזה, פתוחים לפניו שני מסלולים: במסלול הראשון, שבנוי על הפן ההסכמי, אפשר להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת ההסכם, והסעד שנתבע בה הוא אכיפתו. במסלול השני, שבנוי על הפן השיפוטי, אפשר לדרוש לאכוף את פסק הדין במישרין, בהוצאה לפועל או בהליך ביזיון בית המשפט.
המסלול המתאים תלוי במידה רבה בבהירות פסק הדין או הסדר הפשרה שבבסיסו. אם ההוראות בהם ברורות ומסוימות, תיתכן אכיפה ישירה. אם לאו, יש להגיש תביעה חדשה שעילתה פסק הדין המוסכם.
ויישומו
המבקש בחר במסלול אכיפה ישירה, ולכן ביקש מבית המשפט פסיקתה שיוכל לממש בהוצאה לפועל. האם הסדר הגישור בענייננו ברור ומסוים דיו להוליכו במסלול אכיפה ישירה? החלק בהסדר הגישור שעליו התבקשה פסיקתה קובע חיובים הדדיים של הצדדים במטרה להביא לסיום היחסים ביניהם. המבקש יעביר את מניותיו וזכויותיו למשיבים, והאחרונים ישלמו בתמורה את ערכן בקיזוז סכומים שפורטו בהסדר. שני רכיבים לא הוגדרו במפורש: ערך המניות והסכומים שיש לקזז ממנו. ערך המניות עבר לקביעת המומחה המוסכם. תובענה נגד קביעתו נדחתה, אך העניין תלוי ועומד בערעור שמתנהל בבית משפט זה. בית המשפט עיכב העברת כספים על בסיס קביעת המומחה. לכן אי אפשר לומר שערך המניות ברור דיו.
פסיקתה היא נגזרת של פסק הדין, ועל כן עליה לשקף את שנקבע בו, ולעיתים אף להבהיר את קביעותיו. בקשת פסיקתה עשויה לפיכך, לשמש לעיתים כאמצעי לבירור מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, ביחס לאשר נקבע בפסק הדין (כגון, כשבית המשפט קבע את עקרונות החישוב שיש לבצע, ובין הצדדים מתעוררת מחלוקת בשאלה איך ליישם עקרונות אלה). ואולם, בקשת פסיקתה אינה אמצעי מתאים לבירור מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין. במתן פסק הדין מסיים בית המשפט את מלאכת ההכרעה השיפוטית במחלוקות שהונחו לפתחו, והסמכות למתן פסיקתה אינה מהווה חריג לעקרון יסוד זה
הכרעת בית המשפט
בענייננו עיקר המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים נוגעות לתוקפן של קביעות המומחה, אשר חוות דעתו הוגשה כשנתיים לאחר שניתן פסק הדין סופי בהליך. כמובהר, מחלוקות מסוג זה לא ניתן לברר במסגרת הליך של בקשה למתן פסיקתה, אלא יש לבררן בהליך נפרד, כפי שאכן נעשה הלכה למעשה בעקבות ההליך שיזמו המשיבים. לפיכך צדק בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה למתן פסיקתה.
לסיכום
עמיתי המגשרים, (כלומר, אלה מכם, שהתפנו מעיסוקיהם השוטפים, הקדישו מזמנם ונטלו על עצמם לקרוא את המאמר הזה), נמצאו למדים שלצד בגישור ישנם שני מסלולים בלבד לשם מימוש פסה"ד שנתן תוקף להסדר הגישור, שהושג ע"י הצדדים, נוסח ע"י המגשר ויצא מתחת ידו. המסלול האחד הינו, לפנות בתביעה לביהמ"ש שיורה על מימוש פסה"ד, או במסלול השני, לפנות ישירות להוצאה לפועל. אולם בכדי שמסלול מקוצר ויעיל זה יהיה פתוח לאותו צד, הסדר הגישור צריך ברור ומהודק, ההסכמות ברורות וחדות ללא תלות וצורך בפרשנות נוספת או במהלכים עתידיים כגון הכרעה עתידית של מומחה כזה או אחר.
ובדוגמא שבה השתמש השופט המלומד:
"טלו, לדוגמא, מצב בו בהתדיינות בין פלוני לאלמוני נקבע בפסק דין בהסכמה כי פלוני יגיש תביעה נגד צד ג', ויעביר את כספי הזכייה לאלמוני. לימים, משזוכה פלוני בתביעה נגד צד ג', דורש ממנו אלמוני כי יעביר אליו את כספי הזכייה. פלוני מסרב, ומעלה טענות כאלה או אחרות נגד חובתו לעשות כן. פשיטא, כי בקשה לפסיקתה איננה הדרך הראויה להכרעה במחלוקות שהתגלעו במקרה שכזה. המחלוקות נוגעות אומנם ליישומו של פסק הדין שניתן בין פלוני לבין אלמוני, ואולם עניינן באירועים מאוחרים לפסק דין זה, ועל כן בירורן חורג משיקוף או הבהרה של פסק הדין שניתן".
ומאחר ש"בענייננו עיקר המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים נוגעות לתוקפן של קביעות המומחה, אשר חוות דעתו הוגשה כשנתיים לאחר שניתן פסק הדין סופי בהליך. כמובהר, מחלוקות מסוג זה לא ניתן לברר במסגרת הליך של בקשה למתן פסיקתה, אלא יש לבררן בהליך נפרד של תביעה משפטית חדשה, כפי שאכן נעשה הלכה למעשה, בהליך שיזמו המשיבים. לפיכך צדק בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה למתן פסיקתה".
המסקנה איפוא הינה, שבידי המגשר, בבואו לייעץ לצדדים לקראת ניסוח הסדר הגישור, שלנוחיותם העתידית, במקרה של צורך לאכוף את פסה"ד שייתן תוקף להסדר הגישור, שרצוי שתנאי ההסדר יהיו ברורים וסגורים ללא צורך בהתחשבנות נוספת, בפרשנות כלשהי ואינם דורשים כל פעולה בעתיד.
אם הדבר, כנובע מאופי ההסדר, איננו אפשרי והסדר הגישור מחייב פעולות עתידיות או חוות דעת שתידרשנה, ההצעה היא לערוך, ככל שהדבר ניתן, שני הסדרי גישור – האחד, שיכלול את ההסכמות הסגורות ללא התייחסות עתידית כלשהי (ובגינו גם ניתן יהיה לקבל מביהמ"ש פסיקתה, לצורך פנייה להוצל"פ, במקרה שההסדר לא בוצע) והסדר גישור שני, שיכלול הסכמות באשר לפעולות, שתתבצענה בעתיד, או הסכמות הכפופות לחוות דעת מומחה או איש מקצוע כלשהו. שני הסדרי הגישור יוגשו לביהמ"ש ע"מ שיתקף אותן בפס"ד. ואז, כאמור, את ההסדר האחד ניתן יהיה לאכוף בהוצאה לפועל, בשונה מההסדר השני, שאכיפתו תאלץ את המגושר לתבוע את האחר בתביעה חדשה, במטרה שביהמ"ש יורה על מימוש ההסדר.
[1] ויקיפדיה: פסיקתא היא תמצית של פסק דין הכוללת רק את ההוראות האופרטיביות ללא ההנמקה. כך, למשל, כאשר ניתן פסק דין ארוך ומסובך, שתוצאתו היא כי פלוני חב לאלמוני סכום מסוים, ניתן לבקש מן השופט שייתן פסיקתא, המתייחסת אך לגובה החוב, ולהשתמש בפסיקתא לצורכי הוצאה לפועל של פסק הדין. את הפסיקתא יכול לכתוב אחד הצדדים לתביעה, וחתימת בית המשפט על הפסיקתא מאשרת את נכונותה. מעבר לתמצות ההוראות האופרטיביות של פסק הדין, הפסיקתא יכולה גם להבהיר את פסק הדין. בית המשפט העליון מצא מקום לקבל ערעור נגד פסיקתא שכללה הנמקה לפסה"ד והורה למחוק את ההנמקה מן הפסיקתא.