16.1.2020
בית המשפט העליון קובע: ניתן לאכוף הסדר ביניים שהושג בהליך גישור
פסיקה תקדימית כאמור בכותרת המאמר, יוצאת לאחרונה (19.12.2019) מלפני בית המשפט העליון, כב' השופטת יעל וילנר בפסה"ד רע"א 5273/19 אביב נ' אסולין ואח'.
מגשר שיתמודד עם מאמר זה, ילמד כיצד לנסח את הסכמי הביניים במהלך הגישור, באופן, שניתן יהיה לאוכפם בביהמ"ש.
עובדות המקרה
המבקש, הנתבע בתיק, והמשיב התובע, הינם שותפים של חברה העוסקת בתחום הריהוט (היא המשיבה מס. 2). בשל סכסוך שפרץ בין השניים, הגיש המשיב תביעה נגד המבקש, בטענה, שהלה משך כספים מהחברה ללא הרשאה ובכך גרם לחברה נזקים רבים. הנתבע, המבקש, הגיש תביעה שכנגד, בטענה שהתנהלותו של המשיב, היא שגרמה לקריסת החברה.
ביהמ"ש המחוזי, שבו התנהלו התביעות, הוציא החלטה, בהסכמת הצדדים, שמפנה אותם לשם בירור כלל המחלוקת שביניהם להליך גישור. בסופה של פגישת הגישור, נחתם בין הצדדים הסכם (הסדר) ביניים, שבעיקרו נקבע, כי ימונה רו"ח כבודק לצורך בחינת התנהלות הצדדים בכספי החברה ובנכסיה (להלן: הסכם הביניים או ההסכם).
במסגרת הסכם זה הוסכם בין הצדדים, כי בתוך 21 ימים מיום חתימת הסכם הביניים, ימציאו הצדדים לבודק את כל המסמכים הנוגעים לפעילות החברה בתקופה הרלוונטית והמצויים בידיהם או בידי מי מטעמם. בסעיף 9 להסכם הביניים נקבע כי הבודק יגיש בתוך 90 יום דו"ח מפורט הכולל את ההתנהלות הכספית בחברה ואת ההתנהלות הכספית של כל אחד מהצדדים בחברה.
סעיף 10 להסכם הביניים הוא הסעיף המרכזי בענייננו, ועל כן הוא יובא להלן כלשונו:
"אם לא יצלח הגישור, יהא כל צד רשאי להגיש הסכם ביניים זה בצירוף דוח הבודק לבית המשפט, ומעמד הדוח יהא כחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, שמונה בהסכמת הצדדים".
עוד חשוב לציין לענייננו, כי על הסכם הביניים חתומים אך ורק עורכי הדין שייצגו את הצדדים באותה העת – עורך הדין גולן גדליה בשם המשיב ועורך הדין גיא אבידן בשם המבקש (להלן: עו"ד אבידן).
כעבור כחודש וחצי, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, ובה ביקש כי בית המשפט יורה לצדדים לשתף פעולה עם הבודקת ולפעול בהתאם להוראות הסכם הביניים.
בתגובה לבקשה זו של המשיב הגיש המבקש לביהמ"ש מכתב, שבו הוא טען כי חתימתו של עורך הדין מטעמו על הסכם הביניים נעשתה תוך חריגה מהרשאה, ומבלי שהמבקש היה מודע למשמעויותיו ועל-כן ההסכם בטל ומבוטל. במכתב נטען עוד, כי בניגוד לאמור בהסכם, המשיב לא העביר לבודק את המסמכים הרלוונטיים לבדיקה בתוך 21 ימים מיום חתימת ההסכם, וכי בכך הפר את ההסכם, וגם משום כך יש לראותו כבטל ומבוטל. המבקש הוסיף כי מכל מקום, הסכם הביניים אינו עונה על התנאים הקבועים בחוק ליצירת הסדר גישור אשר ייאכף על-ידי בית המשפט, שכן בעלי הדין עצמם כמו גם המגשרת אינם חתומים עליו.
לבסוף עוד הוסיף המבקש וטען, כי הצדדים הסכימו שהסכם הביניים יוצג לבית המשפט רק לאחר השלמת דו"ח הבדיקה על-ידי הבודקת, ולא קודם לכן, כפי שעולה מסעיף 10 להסכם הביניים.
בתגובה למכתב זה, השיב בא-כוח המשיב כי הסכם הביניים אינו בטל ואינו מבוטל, וכי אם המבקש אינו מעוניין להמשיך בהליך הגישור, יש לפעול בהתאם להוראות ההסכם ולאפשר לבודק לפעול לסיום הבדיקה. המשיב הבהיר עוד כי במהלך פגישת הגישור, נערכה התייעצות פרונטלית עם המבקש, וכי הוא לא העלה כל טענה בדבר הצורך בהסכמתו בכתב לשם חתימה על הסכם הביניים. כמו כן, טען המשיב כי סעיף 10 להסכם הביניים אינו מתנה את הצגת ההסכם בפני בית המשפט בהשלמת דו"ח הבודק, אלא מאפשר את הצגתו ככל שהליך הגישור לא יצלח.
בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיב, התובע, והורה על קיומו של הסכם הביניים, ופסק כי גם אם היה ממש בטענותיו של המבקש, אין בהן כדי להצדיק את ביטול ההסכם. לפיכך הורה ביהמ"ש לצדדים להמשיך ולפעול בהתאם להסכם הביניים ולהמשיך את המשך שיתוף הפעולה עם הבודק.
על החלטה זו נסבה הבקשה למתן רשות ערעור דידן.
החלטת בית המשפט העליון
השאלה הראשונה בה היה על ביהמ"ש להכריע היא, האם בית המשפט המחוזי רשאי היה ליתן תוקף של החלטה להסכם הביניים, וזאת כשאחד הצדדים מתנגד לבקשה.
תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור) אינן מתייחסות לאפשרות של מתן תוקף של החלטה להסדר ביניים בגישור, אלא אך עוסקות במתן תוקף של פסק דין להסדר גישור, שהוא, על-פי ההגדרה בתקנות הגישור "הסכם בין בעלי הדין על יישוב סכסוך שביניהם, שהושג בסיומו של הליך גישור". וגם הפסיקה הוסיפה וקבעה כי "הסדר גישור" הוא התוצר הסופי של הליך הגישור, העומד בתנאים שנקבעו בתקנה 9(א) לתקנות הגישור (ראו: בע"ם 8769/08 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקאות י"ח-י"ט (31.12.2008)) (להלן: עניין פלוני)).
תקנה 9 היא התקנה העוסקת במתן תוקף של פסק דין להסדר גישור, כלהלן:
"9. (א) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יערכו אותו בעלי הדין או המגשר בכתב, ויפרטו בו את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך; בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו.
(ב) נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו.
(ג) בית המשפט רשאי לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור, וכן רשאי הוא לזמן את בעלי הדין לבית המשפט כדי שיתנו לו הסברים על הסדר הגישור".
וכאן מעלה השופטת המלומדת את השאלה החשובה מבינתנו:
מהי המשמעות שיש לייחס לעובדה שתקנות הגישור עוסקות אך באפשרות ליתן תוקף של פסק דין להסדר גישור סופי לאחר שיושב הסכסוך, ואינן מתייחסות כלל לאפשרות של מתן תוקף של החלטה להסדרי ביניים בגישור?
אפשרות אחת, מקורה יהיה באימוץ דווקני של העיקרון של ההפרדה, שבין הליך הגישור לבין ההליך המתנהל בבית המשפט, אשר נועד לאפשר לצדדים לחלוק בפתיחות את המידע המצוי ברשותם ולנסוך בהם את הביטחון שנכונותם לוותר ולהתפשר בהליך הגישור לא תשמש נגדם במסגרת ההליך המשפטי, עשוי להביא אותנו למסקנה, שהמחוקק התכוון להסדר שלילי. כלומר, כי התקנות אינן מתייחסות במכוון להסדרי ביניים בגישור ולאפשרות עיגונן במסגרת החלטה שיפוטית, וזאת על-מנת שלא לאפשר פרקטיקה שכזו. בהתאם לפרשנות זו, תקנות הגישור מבקשות להביא בפני בית המשפט הדן בתובענה אך ורק את תוצר הגישור הסופי, ולמנוע את חשיפתם של הסדרי ביניים ושל הסכמות זמניות טרם סיום הליך הגישור כולו.
לפי פרשנות זו, אין זה אפשרי כלל ליתן תוקף של החלטה להסדר ביניים בגישור, ומשכך היה על בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המשיב בנדון.
החלטת בית המשפט – נדבך בעולם הגישור
כב' השופטת וילנר קובעת, כי יש קושי באפשרות פרשנית זו לנוכח עקרונות יסוד במשפט האזרחי והעובדה שהפסיקה הכירה באפשרות להגיע להסדרי ביניים בהליך גישור, ועל כן היא מאמצת אפשרות פרשנית אחרת הנראית לה סבירה יותר:
" אפשרות פרשנית שניה לכך שתקנות הגישור אינן מתייחסות באופן ישיר לאפשרות של מתן תוקף של החלטה להסדרי ביניים בגישור היא כי מדובר בחֶסֶר שניתן להשלימו באמצעות היקש (ראו: סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980; בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 863 (1991)).
כידוע, הפסיקה הכירה גם באפשרות של יצירת "הסדרים חלקיים" או "הסכמי ביניים" במסגרת הליך הגישור, בגדרם מעוגנות הסכמות שאינן מסיימות את הליך הגישור, אך הצדדים הסכימו כי יהא להן קיום ומעמד מחוץ לחדר הגישור (ראו: עניין פלוני, בפסקאות כ-כ"א). ואולם, שאלת אכיפתם של הסכמים אלה על ידי בית המשפט, בין אם מכוח דיני החוזים ובין אם בדרך של מתן תוקף של החלטה, טרם נדונה באופן ישיר בבית משפט זה (ראו והשוו: ת"א (מחוזי חיפה) 968/01 פרח נ' אנגל מרכזי מסחר בע"מ [פורסם בנבו] (30.10.2001)).
לדידי, הסכמות ביניים אלה, אף שאינן מביאות לסיומו של הסכסוך, יכולות הן לשמש כאמצעי יעיל לקידום פתרונו, אך זאת בתנאי שיינתן להן תוקף כמוסכם על-ידי הצדדים. ואולם, אף אם הצדדים נתנו הסכמתם, כאמור, הרי שנראה כי על דרך ההיקש יש לקבוע כי על הסכם הביניים ועל הבקשה למתן תוקף של החלטה להסכם זה לעמוד בתנאים הקבועים בתקנה 9 לתקנות הגישור ושל הפסיקה שפירשה תקנה זו. והדברים ברורים: אם המחוקק ראה להסדיר תנאים מיוחדים אשר רק בהתקיימם יהיה ניתן להעניק תוקף של פסק דין להסדר גישור סופי, וזאת בין היתר על מנת לוודא את הסכמת הצדדים כולם להסדר, הרי ש"קל וחומר" שתנאים אלה צריכים לחול על מנת ליתן תוקף של החלטה להסדר ביניים בגישור, שבאכיפתו יש מקום לנקוט זהירות יתר כמפורט לעיל. כך, ההסכם צריך להיות ערוך בכתב וחתום על-ידי הצדדים והמגשר. כמו כן, הבקשה למתן תוקף של החלטה להסכם צריכה להיות מוגשת על דעת כל הצדדים (ויודגש כי מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית למתן תוקף של החלטה להסכם, שהיא מנותקת מההסכמה להסכם גופו). בנוסף, ההסכם צריך להיות מוגש על-ידי המגשר לבית המשפט (ראו: תקנה 9 לתקנות הגישור; עניין פלוני, בפסקאות כ"ה-כ"ו; עב' (אזורי תל אביב) 6063/04 שונרא תוכנה בע"מ נ' טרוטינו [פורסם בנבו] (9.4.2006)).".
הסדר גישור לא ייכון באופן מהותי ללא קיום החיוב הצורני
באשר לחובתו של הסדר גישור לעמוד בדרישה הצורנית, אומר ביהמ"ש בקצרה:
"במקרה הנדון, ….. לא היה מקום ליתן תוקף של החלטה להסכם הביניים, וזאת לנוכח ההיקש מדרישות תקנה 9 לתקנות הגישור אשר אינן מתקיימות בענייננו. כך, המגשרת לא חתמה על הסכם הביניים ולא הגישה בעצמה את ההסכם לבית המשפט. כמו כן, וזה העיקר, המבקש התנגד ליתן להסכם הביניים תוקף של החלטה.
לשאלת הדרישה הצורנית ביחס להסדר גישור כבר היתה התייחסות במסגרת מאמרים אלה בעבר, וייתכן שיש מקום להרחיב מעט בנושא.
תקנה 9 לתקנות הגישור בה דן בית המשפט הנכבד מציבה מספר תנאי השלובים ומצטברים קודם שבית המשפט יאות ליתן להסדר גישור זה תוקף של פסק דין, באופן שבהעדר קיומו של אחד מהם גם האחרים כאילו לא נתקיימו:
1. שהצדדים יגיעו להסדר גישור .
2 שהסדר הגישור יערך בכתב.
3. ההסדר הכתוב יפרט את כל התנאים שלפיהם יושב הסכסוך.
4. בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור.
5. המגשר יאשר את הסדר הגישור הזה בחתימת קיום שלו
6. המגשר יודיע על דבר השגת ההסדר לבית המשפט בהקדם האפשרי.
7. עותק מההסדר יוגש לבית המשפט.
ונרשום לפנינו גם בהתמלא כל התנאים הנ"ל שיקול הדעת אם ליתן להסדר הגישור שהוגש תוקף של פסק דין נותר בידי בית המשפט אשר לפי תקנה 9 (ג) רשאי:-
"(ג) בית המשפט רשאי לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור, וכן רשאי הוא לזמן את בעלי הדין לבית המשפט כדי שיתנו לו הסברים על הסדר הגישור".
כלומר, בכל מקרה בו לא התמלאו בהסדר הגישור התנאים המנויים בתקנה 9 לתקנות הגישור, באופן מצטבר, ביהמ"ש לא יוכל לתת תוקף של פס"ד להסדר הגישור.[1]
זכותו של צד לחזור בו מהסדר גישור
טענה שלא נטענה מפי המשיבים, היא הזכות המוקנית בפסיקה לכל צד להליך גישור לחזור בו מהסכמותיו בהסדר הגישור, בכל שלב עד שניתן להסדר הגישור תוקף של פס"ד.
עוד בשנת 2015, פוסק סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים כב' השופט גד ארנברג ב– ת"א 11037-12-14 קלרמן ואח' נ' בניני בר-אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' בעניין זה כדלקמן:
"מתוך הכרה בחשיבותו של יסוד ההסכמה, ובהיותו יתרון מכריע בהליך הגישור, הפסיקה חוזרת ומדגישה, בפסקי דין רבים, שלא רק עצם ההחלטה לנהל הליך גישור, ניהולו ואף החתימה על הסכם גישור בסופו (אם הגיעו הצדדים לידי הסכמה) הם וולונטריים, אלא שגם לאחר שנחתם הסכם הגישור, העברת ההסכם לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין, צריכה להיות מוסכמת ועל דעת כל הצדדים. הווה אומר, העובדה שצדדים חתמו על הסכם גישור מרצונם החופשי, אינה מהווה סוף פסוק, ואם אחד מהם נמלך בדעתו לאחר החתימה, אין לכפות עליו הר כגיגית ואין לתת להסדר הגישור שנחתם תוקף של פסק דין.
תקנה 9(ב) לתקנות הגישור קובעת כך:
"נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו".
הנה כי כן, תקנה 9(ב) לתקנות הגישור, קובעת מפורשות כי תנאי למתן תוקף של פסק דין להסכם גישור, הינו בקשה של בעלי הדין, כולם, שכך ייעשה. הפסיקה נוטה לפרש את דרישת תקנה 9(ב) שההסכם יוגש למתן תוקף רק אם הצדדים רוצים בכך ומבקשים מהמגשר לעשות כן, באופן רחב, ובכמה פסקי דין נפסק שגם במקרה שבו הצדדים חתמו על הסכם גישור (והמגשר קיימו בחתימתו), והסכם זה כולל בתוכו סעיף מפורש בדבר רצונם של הצדדים שלהסכם יינתן תוקף של פסק דין, אך בזמן שחלף מאז שנחתם ההסכם ועד שהוגש לבית המשפט התחרט אחד הצדדים וחזר בו מהסכמתו, בית המשפט יטה שלא לתת להסכם זה תוקף של פסק דין"[2].
באותו פס"ד מצטט השופט המלומד את פסק דינו של כב' שופט ביהמ"ש העליון רובינשטיין ב בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית:
" גם אם חתמו הצדדים על 'הסדר גישור' כדת וכדין, בקשה למתן תוקף של פסק דין צריכה להיות על דעת שניהם, וההסכם צריך להיות מוגש ע"י המגשר. ואגב, מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית – שאינה תלויה מיניה וביה בהסכמה לחתימה על 'הסדר הגישור'".
בהמשך לדבריו אלה, ממשיך כב' השופט רובינשטיין ואומר (שם) כי מבחינה משפטית, נראית בעיניו פסיקת בית הדין לעבודה, שלהלן:
"היה ונלך צעד נוסף קדימה ונניח כי המגשר חתם על הסכם הגישור ובין מועד החתימה ועד מועד הגשת ההסכם לבית הדין נמלך אחד הצדדים בדעתו ואותו צד מבקש מהמגשר ומהצד שכנגד שלא להגיש את ההסכם לבית הדין, האם עצם העובדה שהצדדים והמגשר חתמו על ההסכם מהווה סוף פסוק והצד שנמלך בדעתו לא יהא זכאי לבקש שלא להגיש את ההסכם לבית הדין על מנת שיינתן לו תוקף של פסק דין? האם רשאי בעל הדין המעוניין בקיום ההסכם להגישו לבית הדין חרף התנגדות בעל הדין שכנגד?
נראה כי יש להשיב על שאלות אלו בשלילה. תקנה 9(ב) לתקנות נוקטת במילים 'בקשו הצדדים', ולא בכדי. אין די שצד אחד מבקש ליתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה (גם לאחר שבעלי הדין והמגשר חתמו על ההסכם). מהמילים 'בקשו הצדדים' אנו למדים כי יש צורך ששני הצדדים יבקשו מבית הדין ליתן תוקף של פסק דין. מקום בו אחד הצדדים נמלך בדעתו בין לבין, הרי שבפנינו חוזה בלבד, והצד החש שהצד שכנגד הפר חוזה כלפיו רשאי לפעול בהליכים משפטיים מכוח חוק, אך מכאן ועד כפיית הסדר הגישור על הצד שאינו מעוניין בו, כפייה שהינה בבחינת הר כגיגית, ארוכה הדרך…"[עב' (תל אביב) 6063/04 שונרא תוכנה בע"מ נ' טרוטינו (פורסם בנבו), בסע' 6]. "
כלומר, לצד שרוצה לקיים את הסדר הגישור עומדות כל התרופות החוזיות, כפי שעומדות לכל אדם שנפגע מהפרת חוזה, על פי דיני החוזים הכלליים וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 .
על החלטה זו חוזר כב' השופט גד ארנברג, סגן הנשיא בימ"ש השלום בירושלים שנה לאחר מכן בפסה"ד ת"א 4897-09-15 אי. אם. אס. אן יזמות ופתרונות 2013 בע"מ ואח' נ' עסור ואח':
" מתוך הכרה בחשיבותו של יסוד ההסכמה, ובהיותו יתרון מכריע בהליך הגישור, הפסיקה חוזרת ומדגישה, בפסקי דין רבים, שלא רק עצם ההחלטה לנהל הליך גישור, ניהולו ואף החתימה על הסכם גישור בסופו (אם הגיעו הצדדים לידי הסכמה) הם וולונטריים, אלא שגם לאחר שנחתם הסכם הגישור, העברת ההסכם לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין, צריכה להיות מוסכמת ועל דעת כל הצדדים. הווה אומר, העובדה שצדדים חתמו על הסכם גישור מרצונם החופשי אינה מהווה סוף פסוק, ואם אחד מהם נמלך בדעתו לאחר החתימה, אין לכפות עליו הר כגיגית, ואין לתת להסדר הגישור שנחתם תוקף של פסק דין.
תקנה 9(ב) לתקנות הגישור קובעת כך:
"נחתם הסדר הגישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט בהקדם האפשרי; ביקשו בעלי הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור יצרף המגשר להודעתו עותק ממנו".
הנה כי כן, תקנה 9(ב) לתקנות הגישור, קובעת מפורשות כי תנאי למתן תוקף של פסק דין להסכם גישור, הינו בקשה של בעלי הדין, כולם, שכך ייעשה. הפסיקה נוטה לפרש את דרישת תקנה 9(ב) שההסכם יוגש למתן תוקף רק אם הצדדים רוצים בכך ומבקשים מהמגשר לעשות כן, באופן רחב, ובכמה פסקי דין נפסק שגם במקרה שבו הצדדים חתמו על הסכם גישור (והמגשר קיימו בחתימתו), והסכם זה כולל בתוכו סעיף מפורש בדבר רצונם של הצדדים שלהסכם יינתן תוקף של פסק דין, אך בזמן שחלף מאז שנחתם ההסכם ועד שהוגש לבית המשפט התחרט אחד הצדדים וחזר בו מהסכמתו, בית המשפט יטה שלא לתת להסכם זה תוקף של פסק דין".[3]
כלומר, הפסיקה בכללותה תומכת בגישה, שבכל שלב יכול צד להסדר גישור לחזור בו מהסכמתו, אלא, שמשום מה, כאמור, טענה זו לא הועלתה ע"י המשיב.
מערכות הדין החלות על הסדר גישור
טענה אחרת שהועלת ע"י המבקש היתה, לראות בבקשה למתן הוראות כבקשה לאכיפת הסכם הביניים שנחתם במסגרת הליך הגישור על-ידי באי כוח הצדדים, וזאת מכוח דיני החוזים.
ובעניין זה פוסקת כב' השופטת וילנר:
" אף אם אניח לטובת המשיב כי מבחינה חוזית גרידא הסכם הביניים תקף וראוי לאכיפה, הרי שבשל העובדה שהסכם זה הושג במסגרת הליך גישור, לא ניתן להחיל עליו באופן "רגיל" את דיני החוזים הכלליים. לעניין החלתם של דיני החוזים הכלליים על הסכמות שהושגו בהליך גישור, יפים דבריו של השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין:
"טוען המבקש, כי בידו מסמך חתום המהוה חוזה מחייב לפי דיני החוזים – ומדוע ייגרע חלקו רק מן הטעם שהחוזה הושג במסגרת הליך גישור, ולשיטתו בסופו? אפילו נקבל את הנחת המוצא של הטענה, יש לה תשובות בשני מישורים. ראשית, במישור דיני החוזים: הדעת נותנת שצדדים המנהלים משא ומתן במסגרת הליך גישור יוצאים מתוך הנחה שהסדר הגישור, והוא בלבד, על כל דרישותיו הצורניות מהוה חוזה מחייב – ולפיכך לא מתגבשת גמירות דעת ביחס לכל הסכמה אחרת.
שנית, ברי כי על הסכמות שנוצרות במסגרת הליכי גישור חלה – במקביל לדיני החוזים – גם מערכת דינים ייחודית ('דיני הגישור'), שאינה מאפשרת החלה רגילה של דיני החוזים. הרצון להבטיח הליכי גישור יעילים, והוראות הסודיות והחסיון הנובעות מכך – יביאו לעתים לתוצאה, שהסכמה שבנסיבות אחרות אולי היתה מחייבת – לא תהיה בת אכיפה. הטעם לכך ברור – שאילולא כן צימצמת בעליל את חופש הפעולה והגמישות הנתונים למגשר ולצדדים; שהרי אם יהא על הצדדים לשקוד על כל מלה היוצאת מפיהם בתהליך הגישור שמא תחייבם חוזית, לא שבקת גשר לכל מגשר. כך לדוגמה, החיסיון על נסיבות הכריתה אינו מאפשר את יישום הכללים הרגילים בכל הנוגע לפרשנות החוזה ולזיהוי כוונת הצדדים … ולעתים אף מנע החיסיון הגישורי הכרה בחוזה שלפי דיני החוזים הרגילים הוא מחייב ובר אכיפה" (עניין פלוני, בפסקאות כ"ב-כ"ג).
מהאמור עולה כי לשיטת השופט רובינשטיין, חזקה כי כל הסכמה שהושגה בגישור, למעט הסדר הגישור הסופי, אינה מהווה חוזה מחייב על פי דיני החוזים, משום שלא התגבשה לגביה גמירות דעת. בנוסף לכך, לגישת השופט רובינשטיין, קיים קושי ממשי להחיל את דיני החוזים הכלליים על הסכמים שהושגו במהלך גישור וזאת לנוכח אי-הקבילות של ראיות שיש בהן להעיד על נסיבות כריתת ההסכמים (ראו: סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984)."
האם בכלל ניתן לאכוף הסכמי ביניים שנרקמו בהליך גישור?
ובשאלה זו פוסקת השופטת המלומדת:
" כשלעצמי, לנוכח קיומם של הסדרי ביניים בגישור, אשר אינם מסיימים את הסכסוך כולו בין הצדדים, אך כוללים הסכמה כי יהא להם מעמד ותוקף אף מחוץ לחדר הגישור (ראו בפסקה 17 לעיל), אני סבורה כי עמדה לפיה להסכמים שכאלה לא יהא כל תוקף חוזי בניגוד לרצון הצדדים בזמן אמת, היא מעט מרחיקת לכת, ועלולה להוליך לתוצאה העומדת בניגוד לחובה לנהוג בתום לב במשא ומתן חוזי ובהליך הגישור (ראו: תקנה 6(1) לתקנות הגישור; סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; אלעד פינקלשטיין "עליית מעמדו של הליך הגישור והשאלה החוקתית" קרית המשפט ח 403, 418-416 (התשס"ט)).
כך למשל, נדמה כי במקרה בו צדדים להליך גישור מגיעים להסכם ביניים מפורש בעניין דיוני או מהותי המצוי במחלוקת ביניהם, ואף מסכימים כי להסכם זה יינתן תוקף מחוץ לחדר הגישור, בין אם הליך הגישור כולו יצלח ובין אם לאו – יהיה קושי לקבוע כי להסכמות אלה אין כל תוקף חוזי אך בשל חזרתו של מאן דהוא מהסכמתו בנדון בשלב מאוחר יותר, וזאת ללא כל הצדקה חוזית לעשות כן. יתר על כן, ניתן להניח כי במקרים לא מעטים הצדדים אף מתחילים לפעול בהתאם להסכמי הביניים שהושגו בגישור. החלטה לפיה להסכם הביניים בגישור במקרים כאלה לא יהא כל תוקף חוזי עלולה להוביל לפגיעה ניכרת באינטרסים שלהם (או של חלקם), ובעקרונות הבסיסיים ביותר של דיני החוזים, כאמור.
בנוסף לכך, אני סבורה כי תוצאה שכזו אף עלולה לחבל בהליכי הגישור ולפגוע ביעילותם, שכן הליכים אלו – שלעתים עוסקים בסכסוכים מורכבים ביותר – דורשים לא פעם הגעה להסכמות ביניים, והתקדמות מדורגת עד לסיום הסכסוך כולו. במקרים אלו, הנחת עבודה לפיה כל הסכמה, שאינה הסדר גישור סופי, לא תחייב מבחינה חוזית איש מהצדדים מחוץ לחדר הגישור, אף אם הייתה הסכמה מפורשת לכך, תוביל למצב בו כל צד יוכל לפרוש מהגישור בכל שלב, אף לאחר השקעת משאבים רבים, מבלי לשאת בסיכון כלשהו בעשותו כן. כאמור, תוצאה שכזו אינה סבירה בעיני, והיא מנוגדת לעקרונות בסיסיים של חובת תום הלב במשפט האזרחי ובדיני הגישור.
השאלה הנשאלת היא, אם כן, מהו האיזון הראוי בין השאיפה לאפשר את הגמישות והפתיחות הנחוצות להצלחת הליך הגישור לבין אינטרס ההסתמכות, עיקרון תום הלב והכלל הבסיסי לפיו "חוזים יש לקיים". נראה לי כי נקודת האיזון היא זו המכבדת את הסכמות הצדדים אשר הושגו בגישור, אף אם מדובר בהסכמי ביניים, אך זאת תוך נקיטת גישה דווקנית ומצמצמת כלפי האמור בהסכמים אלה. אבהיר עמדתי.
נראה כי אכיפה חוזית של הסכמי ביניים בגישור היא רצויה, אך זאת רק במקרים בהם הצדדים הסכימו באופן מפורש כי להסכם יהיה תוקף ומעמד אף מחוץ לחדר הגישור, וזאת אף אם הליך הגישור כולו לא יצלח. בכל מקרה אחר, בו הסכמה שכזו אינה מפורשת, יהיה זה סביר להניח כי הצדדים הניחו ש"מה שקורה בהליך הגישור נשאר בהליך הגישור", וזאת בהתאם לעקרון ההפרדה המתואר, והצורך לאפשר את הגמישות והפתיחות בהליך זה.
לפיכך, השאלה אותה יש לברר במקרה בו אחד מהצדדים להסכם ביניים בגישור מבקש לאוכפו חרף התנגדותו של הצד השני, היא האם הצדדים הסכימו באופן מפורש כי הסכם הביניים יהיה בר-תוקף ובר-אכיפה אף מחוץ להליך הגישור. ככל שהתשובה על שאלה זו תהיה חיובית, יהיה ניתן לאכוף את הסכם הביניים (וזאת כאמור, ככל שלא הוכחו פגמים בכריתה או הצדקה חוזית אחרת לאי-אכיפתו). ככל שהתשובה על כך תהיה שלילית – בית המשפט יימנע מלאכוף את הסכם הביניים."
סיכום הלכת פסה"ד מפי השופטת וילנר:
"אסכם אפוא ואומר כי בפני המבקש לאכוף הסכם שהושג בגישור (ולרבות הסכם ביניים) שני מסלולים – מסלול ראשון, שהוא המסלול המהיר, הוא בקשה למתן תוקף של החלטה או של פסק דין להסכם, וזאת ככל שהתנאים הצורניים הנזכרים בתקנה 9 לתקנות הגישור מתקיימים. במסלול זה התנאים הצורניים מבטיחים כי הצדדים מסכימים לאכיפת ההסכם שהושג בגישור, באופן שאינו דורש מבית המשפט להיכנס לנסיבות הכריתה ותוקף ההסכמה.
המסלול השני, הוא בקשה לאכיפת ההסכם מכוח דיני החוזים הכלליים. מסלול זה ייבחר על-ידי הצד המבקש לאכוף את ההסכם מקום בו התנאים הצורניים הקבועים בתקנות הגישור אינם מתקיימים, ובעיקר כאשר הצד השני מתנגד לאכיפת ההסכם (ראו: אלעד פינקלשטיין "הפרטה ורגולציה: ההסדרה המשפטית של הליך הגישור" עיוני משפט ל(3) 623, 649-648, 659 וההפניות שם (התשס"ח)). במצב דברים זה, המשוכה העומדת בפני המבקש גבוהה, שכן עליו להוכיח כי מתקיימים התנאים החוזיים לאכיפת ההסכם, וכי בהסכם עצמו מוסכם באופן מפורש כי יהיה לו מעמד ותוקף אף מחוץ לחדר הגישור. במקרה כזה, בית המשפט יפרש את הסכמת הצדדים בעניין אכיפתו באופן דווקני כמפורט לעיל".
קבילותו של הסדר הביניים שנרקם בהליך הגישור
בסופו של פסק הדין בו עסקינן, מעלה כב' השופטת וילנר קושי לכאורה שישנו בהצגת הסכם הביניים, נוכח הוראת סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט, לפיו:
" (ד) דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי".
ומשיבה:
" ואולם, במקרה בו הסכם הביניים כולל הסכמה לקבילות ההסכם, היינו קיימת בו תניה מפורשת לפיה הצדדים מסכימים כי ההסכם יוצג לבית המשפט בהתקיים תנאים מסוימים, לעתים יידרש בית המשפט להיחשף להסכם האמור בשלב ראשון רק לצורך בחינת פרשנות התניה האמורה והכרעה בשאלה האם אכן ניתנה הסכמה לקבילותו. במקרה שלפנינו הצדדים מיקדו טענותיהם באפשרות אכיפת ההסכם, ומשכך שאלה זו היא שעמדה במוקד הדיון, ולא נדרשנו לדון בשאלת הקבילות לפני הדיון בשאלת האכיפה. ואולם, מצאתי להבהיר נקודה זו שכן בנסיבות אחרות ייתכן שיהיה צורך להקדים את הדיון בשאלת הקבילות לדיון בשאלת האכיפה".
לדעתנו, ניתן לאמץ פתרון גל יותר לסוגיה זו, אם נראה בהסכם הביניים, "מוצר סופי" של הליך הגישור, לשלב שבו הצדדים חתמו על הסדר הביניים.
כבר פסק כב' שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ד"ר גרשון גונטובניק בפסק דינו החשוב ת"א 52456-08-17 אליהו ואח' נ' בית ברח' יפת 186 יפו בע"מ ואח',:
כיצד נדע מהו מסמך שניתן יהיה להגישו לבית המשפט, ושאינו נופל לגדר סעיף 79ג(ד) לחוק? על כך השיב כב' השופט רובינשטיין בפסה"ד פלוני הנ"ל:
"השאלה המרכזית – והיא גם השאלה שביסוד ההליך הנוכחי – היא מתי ניתן להעביר מסמך שנוצר בחדר הגישור הבלתי פורמלי לשדה המערכה הפורמלי של בית המשפט. דומני, כ"כלל אצבע", כי כדי לעודד את הגישור, כל מסמך שנוצר בחדר הגישור – למעט "הסדר גישור" כמשמעותו בחוק ובתקנות – אינו יכול לצאת מתחת כנפי אי הקבילות. רק התוצר הסופי של הליך גישור, אשר עומד בתנאים שנקבעו בתקנה 9 לתקנות הגישור, יכול להיות מועבר מחדר הגישור לאולם המשפט. זכותו של צד לגישור להניח, כי בהעדר הסכמה אחרת כל מסמך אחר לא יוצג בפני בית משפט.
…
יש לבחון איפוא האם התגבשה הסכמה שהמסמך אותו מבקש מי מהצדדים להגיש אכן מהווה "הסדר גישור" ככל משפטו וחוקתו – מסמך סופי ומחייב שיש לו קיום מחוץ להליך הגישור. כל הסכמה תיבחן לגופה. כך לדוגמה נקבע, כי חוות דעת מומחה שהצדדים הסכימו למינויו במסגרת הליך גישור אינה קבילה בבית משפט […] – כיון שזו ניתנה במסגרת ההליך והצדדים לא ביקשו להחריגה מכלל החיסיון [ההדגשות הוספו][4]".
ועתה ניתן להוסיף הסדר גישור ביניים בכלל זה, שאם חלים עליו הכללים דלעיל הינו בבחינת תוצר סופי של הליך הגישור לשלב הביניים בגישור אליו הגיעו הצדדים והסכמתם הסופית לשלב זה התגבשה בהסדר הביניים.
[1] ראה מאמר "התנאים לאישור הסדר גישור" http://www.giora-aloni.co.il/?p=397
" ועוד זאת: "נחתם הסכם הפישור, יודיע על כך המפשר לבית המשפט… [תקנה 9(ב) לתקנות הפישור]. לא באה בפני חתימת קיום של המפשר, בפרט, ולא באה בפני כל הודעה מאת המפשר, בכלל…. בנסיבות אלה, חרף קיומו של הסכם בין הצדדים, הסכם שנעשה במסגרת הליכי הפישור, לא אוכל להיעתר למבוקש וליתן תוקף של פסק דין להסדר זה, באין הודעה מאת המפשר".
[2] ראה לעניין זה מאמר " מגשר מהו"ת, שאיננו מכיר את הדין שבמסגרתו הוא פועל" https://www.giora-aloni.co.il/?p=1054 והפסיקה המצוטטת בו.
[3] ראה מאמר " צד לגישור שחזר בו מהסכמתו לכך שהסדר הגישור יקבל תוקף של פסק-דין" https://www.giora-aloni.co.il/?p=1116
[4] ראה מאמר: " מסמך שמקורו בהליך גישור – חסוי או בלתי קביל" https://www.giora-aloni.co.il/?p=1671