עקיפת הסדר גישור

30.09.2010

פתח דבר

לפני כמעט שנה וחצי, ביום 07.06.09 למען הדיוק, הצגתי בפניכם חברי המגשרים, בתת המדור "הגישור בראי המשפט" שבאתר זה תחת הכותרת "ביטול הסדר גישור", את פסק הדין בש"א 1448/06 חכיאשווילי נ. הסתדרות מדיצינית הדסה, שניתן ביום 3.12.06, בביהמ"ש המחוזי בירושלים.

(העתק הכתובת והדבק בחלונית חדשה  http://www.giora-aloni.co.il/?p=191#more-191

בהיות ההליך הליך בש"א (בקשות שונות בעניינים אזרחיים) ההחלטה (מדובר בבקשה) ניתנה בידי כב' השופט משה דרורי כדן יחיד.

אשוב לכל מיד, אבל קודם הבהרה קצרה.


במהלך כל אורך הכתיבה שלי במדור זה, שעניינה ניתוח הפסיקה הרלבנטית עבורנו כמגשרים, עשיתי מאמצים ניכרים (מבחינתי) להמנע מלהתייחס לסוגיות משפטיות טהורות, שלא בהכרח יעניינו כל מגשר שקורא את המאמר. לנגד עיני – כפי שהתבטאתי לא אחת בעבר – היה לנסות ולתרום להבנת הקורא בכל הנוגע להיבטים המשפטיים של העשייה שלנו, שכרוכה בטבורה להיבטים אלה.

עם זאת, כאשר אני מביא בפניכם פסק דין שעיקרו סב על אופן הפרשנות של הסדר גישור שמותקף בביהמ"ש, אינני יכול עוד להסתפק ברמיזות, כפי שעשיתי במאמר קודם שפורסם במדור זה (ב- 4.9.2010), שבו נדון פסה"ד בעניין ת"א 968/01 זוהיר פרח נגד אנג'ל מרכז מסחרי בע"מ ואח', כאשר הזכרתי את כללי הפרשנות הכלליים שיצאו מתחת ידי בית המשפט העליון ואת חילוקי הדעות שהם יצרו בקרב משפטנים ובין שופטי בית המשפט העליון עצמו. נדמה לי עתה, שנושא זה זקוק להבהרה נוספת בטרם ימשיך הקורא ויצלול לעובי הדיון שלהלן.

במה דברים אמורים? במהפכה של ממש בעולם המשפט!

שיטת פרשנות החוזים כפי שנהגה עד לפסק דינו המנומנטלי של הנשיא אהרון ברק ב-ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ היתה שיטת הפרשנות שנהגה עד אז – הפרשנות הדו-שלבית. שיטה זו מבוססת על התפיסה שהחוזה הכתוב הוא הביטוי האמין והמדויק ביותר להסכמת הצדדים, ולכן אם אפשר, יש להסתפק בו כדי להכריע את הסכסוך ביניהם.. בהתאם לכך, במלאכת הפרשנות, פנו בתי המשפט ראשית לחוזה הכתוב (השלב הראשון), ורק אם לא הצליחו להתחקות אחר כוונת הצדדים באמצעותו, המשיכו ובחנו את הנסיבות החיצוניות לחוזה (השלב השני).

בעניין אפרופים, ואח"כ העליון בפרשת ארגון מגדלי הירקות, קבע הנשיא אהרון ברק, כי בפרשנות החוזה יש להביא בחשבון את לשון החוזה בד בבד עם נסיבות כריתתו, ולייחס לכל מקור רלוונטי את המשקל המתאים לו בנסיבות העניין. "אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור (לשלב השני – גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של 'לשון ברורה' או 'לשון עמומה', עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם 'נתון' חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממיגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו כי לשון החוזה היא ברורה". אולם, אם לאחר שבחן השופט את לשון החוזה ואת נסיבותיו לא הצליח להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, אזי יהא עליו לפרש את החוזה באופן אובייקטיבי, לפי התכלית שהיו מעניקים לו צדדים סבירים ותמי-לב בנסיבות העניין.

כלומר, לא עוד לשון החוזה היא שתכריע בדבר אומד דעתם של הצדדים לו, אלא גם – ובד בבד – הנסיבות החיצוניות של כריתתו. הלכת אפרופים זכתה לביקורת רבה מצד משפטנים, שופטים ועורכי דין שסברו כי היא פתחה בפני בתי המשפט את האפשרות להכריע סכסוכים חוזיים כראות עיניהם, ללא מגבלות הטקסט החוזי ופגעה בכך בוודאות שבהסדרת יחסים משפטיים באמצעות חוזה כתוב. כך למשל,

השופט יורם דנציגר, חודשים אחדים אחרי תחילת כהונתו קבע, בפרשת נורקייט (ע"א 5856/06), כי "על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד-משמעית, כגון המקרה שבפניי, יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם".

שני פסקי הדין הללו הציתו ויכוח, בעיקר על המצב המשפטי הנוכחי.

נושא הדיון:

וכאן אני חוזר לענייננו, שמקורו בפסה"ד בעניין ע"א 2001/08 עודד דהן נגד כתר הוצאה לאור בע"מ.

יותר משנתיים מאוחר יותר להחלטתו בעניין חכיאשווילי הנ"ל, ולמען הדיוק ביום 1.09.08, חוזר השופט דרורי לדון, הפעם כאחד ממותב של שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי בירושלים, להידרש לסוגיה של פרשנות הסדר גישור. זו פרשה אחרת, שבה נעשה ניסיון אם לא לתקוף, במטרה לבטל את הסכם הגישור, אזי במטרה לעקוף אותו. פסק הדין (מדובר בערעור) העיקרי ניתן מפיו של השופט משה דרורי ובהסכמת כל חברי המותב.

במקרה זה המשיבה, כתר בע"מ, הגישה תביעה לבימ"ש השלום לתשלום סכום כסף עבור עבודות דפוס שביצעה, כנגד חברת מולטימידע בע"מ ושני מנהליה ובעלי המניות בה, מזמיני העבודות, שאחד מהם הוא המערער שלפנינו. הנתבעים מצידם הגישו תביעה נגדית בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפגמים באותן עבודות.

הצדדים הגיעו להסכמה לנסות ולפתור את הסכסוך שביניהם במסגרת הליך גישור.

הליך הגישור נשא פרי, ובסיכומו הושג הסדר גישור כדלקמן:

"הסכם גישור

בין: כתר הוצאה לאור בע"מ

ובין: מולטימידע בע"מ ואחרים

תיק אזרחי 5044/03

הצדדים הסכימו כדלקמן:

1. התביעה כנגד  הנתבעים 2 ו-3 והתביעה שכנגד תידחה ללא צו להוצאות.

2. הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת סך של 50,000 ש"ח, כולל מ.ע.מ, אלא אם כן תשלם הנתבעת 1 סך של 38,000 ש"ח, כולל מ.ע.מ, בהמחאות מראש ב-4 תשלומים שווים ע"ס 9,500 ש"ח כל אחד החל מיום 15.3.04 ועד 15.6.04, או בהעברות בנקאיות לחשבון בנק שכתר תודיע עליו.

3. באם ישולמו כל התשלומים המפורטים לעיל בסך כולל של 38,000 ש"ח תימחק יתרת הסכום המוסכם בזאת ע"ס 12,000 ש"ח.

(-)                                                                 ( -)

__________                                             ____________

עו"ד  שרה סתר                                              עו"ד אודי קידר,

ב"כ הנתבעים                                                  ב"כ התובעת".

בית משפט השלום בירושלים, אישר את הסכם הגישור, ונתן לו תוקף של פסק דין.

כשמונה חודשים לאחר מכן חזרה כתר והגישה לבימ"ש השלום תביעה כנגד שני המנהלי החברה, בטענה כי מולטימידע לא שילמה את הסכומים, אשר התחייבה לשלם לכתר על פי הסכם הפשרה הנ"ל (למעשה – הסדר הגישור –לענייננו), שקיבל, כאמור, תוקף של פסק דין, בהליך הראשון.

בתביעתה, ותוך כדי ניסיונה לעקוף את הסכם/הסדר הגישור, טענה כתר כי מנהלי מולטימידע הונו אותה והוליכו אותה שולל שכן מלכתחילה לא היתה להם שום כוונה ממשית לקיים את ההסדר, ובשל התחייבותם האישית של הנתבעים, כמנהלי מולטימידע, שזו אכן תשלם את הסכום הקבוע בהסכם/הסדר הגישור – ולפיכך הם אחראים באופן אישי לחוב שלא נפרע.

בית-משפט השלום קבע כי מסגרת המחלוקת, על פי סיכומי הצדדים, היא זו: כתר אינה מבקשת לתקוף את הסכם הפשרה ולבטלו, וכל טענותיה של כתר הן כי המנהלים, הנתבעים, הפרו הסכם זה.

עוד קבע בית משפט השלום כי אין תרמית מצד המנהלים הנתבעים, שכן כתר ידעה על העדר יכולתה של מולטימידע לפרוע את חובה, אולם הוא חייב את המערער שלפנינו לשלם לכתר את סכום תביעתה "על רקע הבטחתו – התחייבותו  האישית", ומכאן הערעור.

כב' השופט דרורי מקבל את הערעור ומנמק זאת ממספר היבטים.

ראשית, פרשנות ההסכם:

שני הצדדים מנסים להסתמך – האחד כדי לתמוך את הסכם/הסדר הגישור והאחר בכדי לקעקעו – על ציטוטי קטעים מפסיקת בית המשפט העליון בפרשת אפרופים ובפסה"ד (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל: בדברי השופט ריבלין שם בדבר האופן שעל ביהמ"ש לגשת בבואו לפרש חוזה והסכם/הסדר גישור בכלל זה. (טענות עורכי הדין בהקשר זה כשלעצמן מאמתות את חששות המבקרים של ההלכות הנ"ל)

בעניין זה מכריע כב' השופט דרורי ואומר בשום שכל והגיון (אם יותר לי):

" עמדתי היא, כי לפנינו הסכם שיש לדבוק בניסוחו המלולי, הפשוט, הסכם אשר עשרות כמוהו נחתמים מידי יום בבתי המשפט, ואין לסטות מן הניסוח הכתוב בו.

תימוכין לעמדתי מצאתי בפסק דין שניתן אך לפני מספר חודשים (ביום כ"א שבט תשס"ח (23.1.08) על ידי השופט יורם דנציגר, אשר לדבריו הסכימו המשנה לנשיא אליעזר ריבלין והשופט אשר גרוניס (ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, אשר אמר את הדברים הבאים (שם, בפיסקה 27):

"יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט…".

אם שם קבע בית המשפט העליון כי לשון הסעיף (כמובא בפיסקה 2, שם) היא "ברורה וחד משמעית", קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כך הוא ביחס להסכם שבפנינו (שהובא במלואו בפיסקה 7 לעיל).

אם שם, אחד השיקולים לפרשנות מילולית פשוטה הוא, כי ההסכם "מתיישב עם ההגיון המסחרי הפשוט", לא כל שכן שעל פי מבחן זה, אין לסטות מנוסחו המילולי של ההסכם הגישור, אשר, כאמור, באופן שאינו משתמע לשני פנים, קבע בסעיף הראשון שבו כי התביעה נגד שני המנהלים (אשר המערער בפנינו הוא אחד מהם), נדחית, ללא צו להוצאות".

כלומר מובן וברור לכל – כאשר לשון הסכם בכלל והסדר הגישור שבענייננו בפרט, הינה ברורה ומובנת ובעלת הגיון מסחרי – אין שום סיבה שבעולם לקרוא לתוך ההסכם דברים שאינם עולים ממנו. ובאין כל רמז בהסכם הגישור, כי המנהל (או שני המנהלים) נטלו על עצמם  התחייבות כלשהי. נהפוך הוא, ההסכם פותח בסעיף הראשון בהסכמה על דחיית התביעה נגד המנהלים. אין לפנינו רק חיוב  ברור וחד משמעי לתשלום של מולטימידע לבדה, אלא יש פטור מפורש של המנהלים, כמוזכר לעיל. ומכאן עולה, כי מנקודת המבט של הפרשנות של הסכם הגישור, אין לשעות לטענותיה של כתר.

שנית, הפטור של המנהלים

מלשון הסכם/הסדר הגישור עולה ברור כי המנהלים הללו ערכו הסכם פשרה, שבו הם פטורים מכל חבות. על כך, אין לומר כי נהגו שלא בתום לב, שהרי בכך "התקיימו" טענותיהם בכתב ההגנה. לא יעלה על הדעת לקבוע, כי צד אשר חתם על הסכם, המאמץ את טענותיו שלו  בכתבי הטענות שהגיש לבית המשפט, נהג בחוסר תום לב.

שלישית, המישור הדיוני

בהקשר זה נראה לי כי עדיף לקורא שאצטט את הנאמר בפסק הדין כלשונו:

" אני מסכים לכך, כי לכתר הייתה פתוחה הדרך להגיש תביעה לביטול ההסכם  (ערעור אינו אופציה בנתוני תיק זה, כי לא הייתה לכתר כל טענה כנגד בית המשפט שאישר את הגורם הראשון). החלופה השלישית שבה בחרה כתר, דהיינו: ניסיון לתבוע אישית את המנהלים של מולטימידע שהופטרו בהסכם הגישור, הינה דרך, שאין לאפשר לכתר לעשות שימוש בה, שכן דרך זו מערערת  מן היסוד את נוסח הסכם הפשרה, כפי שהצבעתי על כך לעיל.

מאחר וכתר לא הגישה תביעה לביטול ההסכם, ולא טענה מה הפגם שהיה, אם היה, ביום החתימה על ההסכם, לא ניתן לאפשר לכתר להשיג תוצאה זו, בדרך עקיפין.

על פי הפסיקה, אין זה קל להביא לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ובמיוחד כאשר ההסכם הוא פרי הליך גישור (ראה לעניין זה מש"כ בבש"א 1488/06, עיזבון המנוח דניאל חכיאשוילי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, ניתן ביום יב' כסלו תשס"ז (3.12.2006), להלן – "פרשת עיזבון חכיאשוילי")".

רביעית, שיקולי צדק

בכדי לבדוק את הסוגיה שלפניו גם בהיבט זה של שיקולי הצדק מעלה השופט המלומד את השאלה האם יהיה זה צודק לחייב את המנהל-המערער, כאשר הסעיף הראשון בהסכם/הסדר הגישור קובע שהתביעה נגדו נדחית; מאידך גיסא האם יהיה זה צודק כי כתר אשר חתמה על הסכם הגישור, ואשר בית המשפט אישר אותו ונתן לו תוקף של פסק דין, תצא מן העיסקה בתוצאה לפיה לא שולם לכתר אף לא שקל אחד, וכתר חשה כי היא הונתה ורומתה.

ועם העמדת השאלה באה גם ההכרעה בה:

"לאחר ששקלתי סוגיה זו, משתי נקודות מבט אלה, ולאחר שהבאתי בחשבון את הדינאמיקה הידועה של הסכמי פשרה, האיזונים המתחייבים מכך שכל צד היה מיוצג על ידי עורך דין, והיקף הסיכונים של כל צד בהליך המקורי, הגעתי למסקנה כי אף שאין לומר כי הצדק נמצא במלואו אצל צד אחד, הכף –  בסופו של יום – נוטה לכיוון חיובה של כתר, והפטור של המנהל".

וכאן באה התייחסות, מעניינת, ולטעמי גם בלתי שגרתית, של השופט לסעיף 79 א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984

(להזכירכם:

"פשרה

79א. (א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו,

כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם".)

באומרו שאם הדיון הנוכחי היה מתקיים במסגרתו של סעיף החוק הנ"ל, היה מקום " להביא בחשבון את הגוונים והקווים העדינים של העובדות. אך מאחר ולפנינו הכרעה שיפוטית , שבה צד אחד צריך לזכות וצד שני צריך להפסיד, קובע אני כי מן הראוי שהצד המפסיד יהיה כתר, וזאת מן הדין ומן הצדק". (קוראי הנאמנים בודאי יזכרו את מאמרי תחת הכותרת "גישור עדיף על שיפוט" – הרי לכם חיזוק נוסף לכך).

בנוסף לכך, אומר השופט דרורי, יש להביא בחשבון את התוצאה הכללית, כפי שנראית בעיני כל משפטן סביר. כל הקורא את הסכם הגישור, מבין כי התוצאה של ההסכם הוא שכתר "קונה" את הסיכון של כתב תביעה שכנגד, ומקבלת כנגד זאת פסק דין כנגד החברה מולטמידע בלבד, אשר בו מקבלת היא את מלוא תביעתה, עם אפשרות למולטימידע לשלם תוך 4 חודשים סכום נמוך יותר. המנהלים "קונים" את הפטור שלהם, ומוותרים על התביעה שכנגד.

חמישית, וודאות ובטחון משפטי

בענין זה קובע השופט הנכבד כי בפרשות אפרופים ו מגדלי הירקות שנזכרו לעיל, היה בודאי כדי למצוא פתרון צודק באותם מקרים שביהמ"ש נדרש להם, שמבוסס על דרך פרשנית של בחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה ושימוש בהן ככלי עזר פרשני של מילות החוזה.

" ברם, הדרך הפרשנית האמורה, גם אם הביאה לפתרון צודק במקרה קונקרטי זה או אחר, יצרה חוסר וודאות, שכן מילות החוזה היו רק בגדר "המלצה" או "תחילת המסע הפרשני". עורכי הדין לא יכלו לצפות ולחזות מראש איזה רעיון פרשני ישבה את ליבו של השופט, כאשר אין הכרח כי רעיון זה יתאם את הנוסח המילולי של ההסכם, אשר על כל אות ומילה שבו נלחם כל אחד מעורכי הדין, עד שהצדדים הגיעו לעמק השווה של ניסוח מוסכם, לאחר החלפת טיוטות לא מעטות.

כך הוא לגבי חוזים מורכבים ומסובכים. לא כן, לגבי חוזים פשוטים ורגילים.

הסכם הגישור, כפי שהובא במלואו בפיסקה 7 לעיל, משקף הסכמים בין בעלי הדין אשר מנוסחים ונחתמים במסדרונות בית משפט, כמעט בפני כל שופט (יש שופטים שבפניהם נחתמים ומאושרים מספר הסכמי פשרה מעין אלה, מידי יום). הטכניקה של כתיבת הסכמים במתכונת זו והיא ידועה ומקובלת.

יעשה כל משפטן ניסיון, ויקרא את ההסכם המופיע בפיסקה 7 לעיל, וישיב על השאלה הבאה:

"האם המנהלים של מולטימידע (הנתבעים 2-3 בהליך הראשון) חשופים לתביעה בעתיד, אם לאו".

אני מעריך, כי כל משפטן סביר היה משיב על כך בשלילה.

יתירה מזו, אם היו מנהלים של מולטימידע לוקחים טיוטה זו של הסכם הגישור, לפני חתימתו, לכל עורך דין ממוצע, ושואלים אותו: האם כדאי לחתום? האם לאחר החתימה אנו נהיה בסיכון? האם לאחר החתימה, אנו נהיה חשופים לתביעה אישית? התשובות שהיו מקבלים מאותו עורך דין היו ברורות וחד משמעיות: כן, כדאי לחתום; לא, אין המנהלים בסיכון; לא, אין המנהלים חשופים לתביעה אישית.

והנה, לפנינו פסק דין של בית משפט השלום, פורמלית אינו מפרש את ההסכם אחרת, אך מתבסס על עילה נפרדת של הטעייה, שנעשתה על ידי מנהל מולטימדע (עילה שאינה מקובלת עליי), והתוצאה הסופית היא, כי פסק הדין החדש יוצר מצב בו ציפיות הצדדים, וכמו כן, ציפיותיו של כל עורך דין סביר וממוצע, החותם על הסכם פשרה, ציפיות אלה נכזבות.

במילים אחרות, פסק דין של בית משפט קמא, פוגע במטרה הבסיסית של עולם המשפט, שהיא: הצורך להעניק וודאות משפטית ובטחון של צד, בעצה משפטית סבירה שקיבל.

קבלת הערעור, תחזיר אותנו למסלול המשפטי הרגיל, המוכר, הוודאי והפשוט: חותמים על הסכם, שמנוסח בלשון פשוטה וברורה, על פי עצה משפטית שכל עורך דין היה נותנה.    בית המשפט, אכן מגן על מי שחוסה בצל עצה משפטית זו, ודוחה את התביעה כנגד המנהלים. כך, שבים אנו לעולם עריכת הדין הישן והטוב, שבו הסכם זה הסכם, מילה זו מילה, ובית המשפט פוסק את פסק דינו על בסיס הלשון החד משמעית של החוזה, ללא צורך בשימוש בקונסטרוקציות בעייתיות, שתוצאתן הפוכה מציפיות סבירות של הצד החותם על ההסכם.

אין לזלזל בשיקולים אלה, ובנימוקים שעתה הוצגו על ידי. המשפט הינו כלי חברתי, אשר נועד לאפשר לבני אדם לתפקד בעולם העיסקי, הכלכלי והמשפטי, כאשר הכללים באותו עולם חדים, ברורים ופשוטים, שכן נועדו הם להפעלה על-ידי כל בני האדם "הרגילים".

קבלת הערעור, יש בה חזרה לעידן הפרשנות הטבעית והרגישה של מסמכים משפטיים, אשר מפורשים ככתבים וכלשונם, ללא צורך להיעזר בטענות חיצוניות להם (במקרה שלנו, טענת כתר, בדבר ההטעיה, אשר גם לגופה אינה מקובלת עליי), זה שיקול נוסף, התומך בתוצאה אליה הגעתי, מן הנימוקים אשר פורטו לאורך פסק דין זה".

סיכום

אני יודע שעתה אני עומד מול הסכנה להכביד על הקורא – המגשר- שאיננו משפטן, בציטוט נוסף מפסה"ד שבו עסקינן. זו ציטטה מדברי כב' השופט דרורי, שעימה הוא מסכם את ביסוס החלטתו לקבל את הערעור גם מההיבט של הוודאות והביטחון המשפטי.

אשר על כן עם הקורא הסליחה, ובידו לדלג לחלק של המסקנה העיקרית שלי – לנו כמגשרים מפסה"ד -אולם בשל יראת הכבוד שאני רוחש לדברים אלה, ואמונתי השלמה בחשיבותם היורדת לשורשי קיומנו כחברה בת תרבות, איני יכול שלא להביאם כדלקמן:

"  אסיים פרק זה, בדבר הוודאות המשפטית והביטחון המשפטי של המתקשרים בחוזה, בדבריה של פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (ירושלים, תשס"ה-2005), עמ' 411 – 410:

"כוחו של בית המשפט לפירוש חוזה והשלמתו ואין להפקיד בידיו כוח ליצור חוזה ואף לא לשנות חוזה שהצדדים עשו. גישתי משקפת תפיסה הדוגלת בעקרון חופש החוזים. חופש החוזים אינו רק החופש של הצדדים להתקשר ולעצב חוזים על פי רצונם המשותף. חופש החוזים טומן בחובו גם את ההגנה על החוזה מפני התערבות שיפוטית. אכן, פרטים רשאים לעשות חוזים בלתי הגיוניים, בלתי סבירים, בלתי כלכליים ואף טיפשיים. חופש החוזים מאפשר להם ליטול סיכונים ולקוות לסיכויים, על חשבונם שלהם. כמובן שאל להם לעשות חוזים אסורים, בלתי חוקיים או חוזים הנוגדים את תקנת הציבור. אולם ערכי הצדק הכלכלי והמוסר הציבורי אינם צריכים, לדעתי, לבוא לידי ביטוי בחוזים פרטיים רגילים. ערכים חשובים אלה נדחים בדיני החוזים מפני שיקולים של צדק יחסי (בין הצדדים) תועלת כלכלית והגינות עסקית".

אינני אומר כי הסכם הגישור, נשוא משפט זה, הינו, מנקודת מבטה של כתר, חוזה טיפשי או בלתי הגיוני; חוזה כזה, לפי השקפתה של פרופסור שלו, המקובלת עלי, הוא חוזה תקף, ואין בית המשפט מתערב בתוכנו. דבר זה נובע מעקרון חופש החוזים, המשקף את האוטונומיה של הצדדים, והוא, בעיניי, כפי שמציינת פרופסור גבריאלה שלו בתחילת חיבורה הנ"ל, "עקרון על", והוא "העיקרון החשוב ביותר  בדיני החוזים, גם בזמננו ובמקומותינו. עקרון זה הוא חוט השני העובר לאורך כל דיני החוזים ומאפשר את תיאורם, ביאורם, והצבתם במקומם הנכון בתוך מערכת המשפט האזרחי. תחום החוזים הוא התחום המרכזי בעולם המשפט אשר בו יש משמעות לרצון הפרט. דיני החוזים מיועדים להקנות תוקף לרצונם המשותף של הצדדים, על ידי מתן כוח בידיהם לערוך חוזים המבטאים רצון זה. יש אפוא, לשמר במידת האפשר את כוחו של רצון הפרט ולהגן על האוטונומיה של רצון זה" (שלו, שם, בעמ' 19-18)" .

מכאן עובר השופט המלומד לבחון את הסוגיה של פשרה וחזרה מפשרה במשפט העברי, אולם לדעתי, בהקשר שלנו, מיצינו את הדיון בפס"ד זה.

מסקנה

לעניות דעתי נראה לי שמה שאנחנו כמגשרים, ללא קשר להשכלתנו המקצועית, יכולים ללמוד מפסק הדין ונסיבותיו, הוא שבחיי המקצוע יכול גם יכול שצד כלשהו להסדרי גישור שהושגו בהנחייתנו בדי עמל, יתחרט, או ירגיש מרומה או פשוט יתחרט וינסה לתקוף או לעקוף את ההסדר שהושג בתום הליך הגישור.

מתפקידנו, איפוא, להקפיד ולדאוג שהסדר הגישור שיצא מלפני הצדדים המגושרים יהיה ברור, בהיר ונהיר לכל מי שיקרא אותו בעתיד. ההסכם יהיה מנוסח בפשטות, במילים ובמושגים הידועים ומוכרים לכל, באופן שימנע מצב בו בעתיד יהיה צורך במהלך פרשני כלשהו על ידי גורם כלשהו.

שהרי בעוד מה שהתרחש בחדר הסגור במהלך הליך הגישור, הינו סודי וחסוי מפני כלי עלמא – למעט הנוכחים באותו חדר, הרי הסכם/הסדר הגישור פתוח בפני כל אחד שהסכם/הסדר הגישור מובא בפניו לעיון, לביקור, לתקיפה ולעקיפה.

לפיכך ברי המגשרים, בטרם חתימת המסמך עלינו לחזור ולקרוא אותו בעיניים של זר, שכלל לא היה מעורה בהליך הגישור ולראות שאמנם כל מי שיקרא אותו בעתיד יוכל להבין מיד את החיובים ההדדיים הנובעים ממנו. נדרוש מבעלי הדין המגושרים לחזור ולקרוא את ההסכם העומד להחתם על ידם ולהבטיח גם לעצמם, שהוא מבטא בברור את מה שהתכוונו לקבל על עצמם ולאשר זאת בחתימתם.

הערה טכנית לסיום:

תוך כדי קריאת הדברים שהבאתי בפניכם לעיל, שמתם בודאי לב לנוסח הסכם/הסדר הגישור, נשוא פסק הדין, שהועתק לתוכו של פסק הדין כלשונו.

שימו לב שההסכם/הסדר נחתם על ידי עורכי הדין, באי כח של הצדדים המגושרים. הערתי היא, שאני כשלעצמי, בין אם הייתי פועל כמגשר באותו עניין ובין אם הייתי מייצג צד כלשהו באותו גישור, הייתי עומד על כך שהמגושרים עצמם יחתמו על המסמך, אם לא במקום חתימות עורכי הדין המייצגים, אזי לפחות קודמות להן.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.