01.08.2020
ביטול הסדר גישור שקיבל תוקף של פסק דין – הפן ההסכמי
מאת עו"ד גיורא אלוני, מגשר
על הנושא שבכותרת כבר כתבנו בעבר[1] יותר מפעם אחת, אלא שכאשר מתפרסם פסק דין, שעוסק בגישור, התחושה שלנו היא, שאין להתעלם ממנו גם אם אין בפסיקה זו חידוש, שעוד לא עמדנו עליו. לכל הפחות התייחסות לפסק הדין, תשמש לקוראים תזכורת וריענון לידע, שכבר ברשותם.
פסה"ד המדובר מביה"ד האזורי לעבודה בת"א סע"ש[2] 11747-03-18 אורן רז נ' שירותי בריאות כללית, מפי כב' השופטת אב"ד שרה מאירי.
העובדות שברקע הדיון
במקרה זה, התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת לתשלום שכר וגמול שעות נוספות, זכויות סוציאליות וצו עשה. במסגרת הליך גישור, הגיעו הצדדים להסכמה, והסכם הפשרה שהושג ביניהם (להלן: ההסכם) קיבל תוקף של פסק דין.
כשנה וחצי לאחר שהסדר הגישור קיבל תוקף של פס"ד, פנה התובע בתביעה שגויה לביטול פסה"ד וזו תוקנה, שכן התביעה, מבחינה משפטית הינה תביעה לביטול הסכם.
לטענת התובע הסכם הפשרה, שעליו הוא חתם, הינו הסכם נפסד כלכלית מבחינתו, היות שאילו ידע מראש את אשר התברר לו בדיעבד, בהיותו הדיוט ולא משפטן, הוא לא היה חותם עליו ולא היה מסכים להוראותיו. התשלום, ששולם לו במסגרת הסכם הפשרה (210,000 ₪), מהווה סכום נמוך מפיצויי הפיטורין המוגדלים להם הוא זכאי (בסך 266,000 ₪), מה שמעיד על הסכם "נפסד" מבחינתו.
לעומתו, טוענת הנתבעת, כי טענות התובע כנגד הסכם הפשרה, כפי שפורטו בתביעה לביטול ההסכם, היו ידועות לו או היו יכולות להיות ידועות לו, כבר ממועד החתימה על ההסכם. הגשת התביעה כשנה וחצי לאחר חתימת ההסכם, נגועה בשיהוי קיצוני ובלתי סביר, ובמיוחד, כאשר לנתבעת הייתה ציפייה לגיטימית לסיום ההליכים עם התובע. השיהוי בהגשת התביעה אף גובר וחמור יותר, לנוכח העובדה, כי לאחר החתימה על הסכם הפשרה, התקיימו מגעים בין הצדדים באשר לאופן יישומו והתובע עמד על קיומו של פסה"ד והסכם הפשרה ככתבו.
המסגרת הנורמטיבית
בעל דין, המבקש לבטל פסק דין, שבמסגרתו ניתן, בהסכמת הצדדים, תוקף להסכם פשרה/ הסדר גישור, יכול לבחור אחת משתי דרכים. האחת, מהפן השיפוטי – הגשת ערעור על פסק הדין שניתן בהסכמה, כעל פסק דין רגיל. בדרך זו, תוקפים את הליך אישור ההסכם, כלומר, בודקים אם נפל פגם בהליכי המשפט עצמם, לרבות, בסדרי הדין (תקינות הליך אישור). אלא, שהליך זה נתון למגבלת הזמן החוקית להגשת ערעור – 45 יום, שלאחריה הופך פסה"ד לחלוט, ואין עוד ערעור עליו. הדרך השנייה, הינה תביעה לביטול פסה"ד(וההסכם), בדרך בה עותרים לביטול חוזה עפ"י דיני החוזים. הדרך לביטול פסה"ד, שניתן בהסכמה (משהפך לחלוט), היא, איפוא, הגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה, כך שאם יבוטל ההסכם יבוטל גם פסה"ד.
משנבחרה דרך זו , על התובע לצלוח משוכה נוספת, ולהצביע כי נפל פגם מהותי בהסכם הפשרה – פגם העשוי להביא לביטולו של ההסכם ע"פ דיני החוזים, כגון תרמית, טעות, הטעייה, כפייה, וכיוצ"ב.
הלכה פסוקה היא, שבית המשפט, ובית הדין לעבודה בכלל זה, לא יבטל פסק דין של פשרה בנקל, שכן יש לייחס משקל ניכר לערך הסופיות של ההסכם,]פסה"ד והפשרה, במיוחד, כשעבר זמן רב ממועד ביצוע הפשרה.
פס"ד, שנתן תוקף להסכמה, מורכב מהסכם בין הצדדים וחתימת ביה"ד עליו. עניין לנו בהסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו ע"י הצדדים עצמם. אחת ממטרותיה העיקריות של הפשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין מושא הפשרה.
דרכם של הסכמי פשרה, שהם מבקשים להיות כוללניים וסופיים ולא חלקיים וזמניים. תכליתו של כל הסכם פשרה, ובמיוחד הסכם פשרה המנוסח באופן כוללני, תומכת בחזקה הפרשנית, שלפיה הצדדים להסכם הפשרה התכוונו לסיים באופן סופי את כלל המחלוקות והתביעות ההדדיות שביניהם. וכל עוד לא צוין אחרת בהסכם בלשון ברורה ומפורשת[3], הנטל הינו על מבקש הביטול. שומה עליו להוכיח, כי נפל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין, וכי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטול ההסכם, בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הדיון והסכם הפשרה בכללו כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט, בדחותו את התביעה פוסק, כי לא שוכנע ש"אמונתו" או "מחשבתו" של התובע, במועד חתימת הסכם הפשרה (במהלך הגישור, או קודם לכן), לא תאמה את המציאות באשר לתוצאותיו. עינינו הרואות, כי לאחר החתימה על הסכם הפשרה, התובע אכף את ההסכם במלואו.
בנוסף, אף הרחיב התובע והעלה טענות של עושק, הטעיה, וכי ההסכם מהווה השתקה ובשל כך הוא הנוגד את תקנת הציבור. לטענתו, העושק התבטא במצוקה כלכלית, שהיה נתון בה, לאחר ארבעה שימועים, שערכה לו הנתבעת, מצוקה נפשית לאחר 20 שנות עבודה, היותו בגיל 45 ומטופל ב-3 ילדים רכים וחוסר ניסיונו ביחס לעצם המעמד בו נמצא בעת שנבדקו זכויותיו.
גם טענה זו נדחית ע"י השופט המלומד, שקובע, שאף אם נניח כי התובע לא היה מרוצה מההסכמות אליהן הגיע עם הנתבעת בהליך הגישור, הרי בהליך וולונטרי עסקינן, ויכול היה להפסיקו בכל עת שרצה, (ובלא להזכיר כי גם היתה פתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור), אולם, הוא בחר לעשות כן רק לאחר שהפך פסה"ד לחלוט. יתרה מזו, התובע אף לא העלה טענת עושק במהלך הליך הגישור.
התובע היה מיוצג בהליך הגישור, מה שתרם לשכנועו של ביהמ"ש, כי ההסכמה שהושגה היתה הסכמה מודעת, החלטית, סופית ומכוונת ליצור קשר משפטי חוזי מחייב, שיפתור באופן סופי את המחלוקות ביניהם. הסכם הפשרה מאיין כל טענה של מי מהצדדים (ו/או "חליפי" הנתבעת), בכל ענין ודבר, לרבות התביעה, שהגיש התובע לביה"ד; ביה"ד נתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה, והתובע אכף אותו, הן בקבלת מענק הפרישה והן בהתכתבויות, חודשים לאחר החתימה על הסכם הפשרה.
הצדדים ביטאו את גמירות דעתם לקיים את הסכם הפשרה ולשאת בתוצאותיו גם אם "הערכתם" הכלכלית-המקורית לגבי תוצאותיה, תתבדה. סעיף 14 (ד) לחוק החוזים קובע, כי טעות תחשב לכזאת, בין אם היא טעות בעובדה ובין אם היא טעות שבחוק, להבדיל מטעות, שאינה אלא בכדאיות העסקה. טעות, שאינה אלא בכדאיות העסקה אינה בגדר טעות; צד לחוזה (בענייננו, התובע) אינו יכול להתנער מחוזה שערך, רק על סמך הטענה שהעִסקה אינה "כדאית" לו. טעות בכדאיות העִסקה היא טעות המתייחסת לערך העִסקה, לשוויה המסחרי, או הכלכלי היחסי.
בדחותו את התביעה מצטט השופט הנכבד את דברי כבוד השופטת(כתוארה דאז) א' חיות בע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2007):
"גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מהצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה זו אף חותרת תחת יסודו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הודאות והסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקת שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים."
התביעה נדחתה.
______________________________________________________________
[1] http://www.giora-aloni.co.il/?p=191
http://www.giora-aloni.co.il/?p=854
[2] סע"ש (במשפט העבודה) = סכסוך עבודה בסמכות שופט
[3] בהקשר זה יש להזכיר את פסה"ד הידוע של בית המשפט העליון: בר”ע 359/85 קוך נגד קוך, מפי כבוד הש’ המשנה לנשיא מ’ בן-פורת, שעוסק בתביעה לביטול הסכם ממון ותואם את ענייננו:
" ספק בלבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני-זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור), יכול בן-זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון. אולם בשבתי לדין כדן יחיד, מעדיפה אני להשאיר שאלה זו לעת מצוא, שכן אין ההכרעה בה חיונית כדי לפסוק בערעור שלפניי.